מאמר מתוך ידיעון גלובליזציה ולאומיות

“ה’גלובליזציה’ נשמעת מפי כל; היא מילה ‘משגעת’, ההופכת במהירות לסיסמת מעבר, ללחש השבעה מכשף, למפתח האמור לפענח את כל מסתרי ההווה והעתיד”,
במילים אלה בחר זיגמונט באומן, סוציולוג יהודי יליד פולין שחי ופעל באנגליה, לפתוח את ספרו: גלובליזציה: ההיבט האנושי. [1] ואכן, התפוצצות השיח אודות הגלובליזציה גדול יותר מממדיה הממשיים: בעוד היקף התיירות העולמית גדל פי שלושה בעשורים האחרונים ושיעור יצוא הסחורות גדל פי 1.2, הרי שהיקף הדיבור אודות תופעת הגלובליזציה גדל פי 12. [2]

מהי אם כן הגלובליזציה עליה אנו מדברים ללא הרף?

מדינות הלאום של המאה העשרים קשרו בין טריטוריה אוכלוסייה ושלטון. כך מצאו את עצמם, אנשים בעלי רקע תרבותי דומה, שרים את אותו ההמנון, מגויסים יחד למען אותן מטרות, חולקים את אותו הכאב, אותם הפחדים ואותן התקוות. הגלובליזציה פירקה את הסדר הזה, וביקשה לייצר ציוויליזציה חדשה, חובקת עולם, בה הפעילות הכלכלית והתרבותית איננה מחוברת עוד לטריטוריה בעלת גבולות ברורים, והשלטון איננו עוד המנהל הבלעדי של המשאבים. האם תופעה זו חדשה בהיסטוריה? כן ולא. אימפריות ענק קמו לה לאנושות כבר בימי קדם. נדמה, כי תיאור פלישתו של צבא אשור לעיר הממלכה הזעירה ירושלים, מיטיב לתאר את ים הגלובליזציה בו אנו מבקשים לשחות:

“וְלָכֵן הִנֵּה אֲ-דֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ;

וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ, עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ;

וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל”

(ישעיהו ח’ ז-ח).

יחד עם זאת ה’טוויסט’ הנוכחי של הגלובליזציה, הטכנולוגיה הגורמת לכיווץ הזמן והמקום, מעניקה את התחושה, כי מדובר בתופעה חדשה, שטרם עלתה על במת ההיסטוריה. סרטון מתוך הסדרה ‘מאני טיים’ מבהיר, כיצד גלישה של סחורות, אנשים ורעיונות מעבר לגבולות המדינה, מייצרת את התחושה כי כולנו תושבים של כפר אחד קטן:

העולם הגלובאלי מייצר רושם של תמנון רב זרועות, המפרק ובונה, מאחד ומפריד, ופותח וסוגר בעת ובעונה אחת. אנחנו מעוניינים לחלץ מן הסבך שתי תופעות. האחת היא הכלכלה הגלובאלית, והשנייה היא הגלובליזציה של זהויות. מהי כל אחת מתופעות אלה, וכיצד ומדוע הן קשורות האחת לשנייה?

הכלכלה הגלובאלית יונקת מעולם התוכן של הניאו-ליברליזם, תומכה הנלהב של הגישה הקפיטליסטית, שנשארה כשחקן יחידי בזירה הבינלאומית. הקפיטליזם מבקש לצמצם ככל הניתן את מעורבותה של הממשלה בכלכלה, ולהשאיר אותה בידי גורמים פרטיים. גישה זו רואה את החברה כבנויה מפרטים, המבקשים לקדם כל אחד את תועלתו האישית. ‘שוק חופשי’ זה של תנועת היחידים מייצר בסופו של דבר מנגנון של תחרותיות ויעילות, העשויות לקדם את החברה כולה. הכלכלה הגלובאלית מבקשת להחיל את התפיסה הקפיטליסטית לא ברמת המדינה בלבד, אלא באופן חוצה גבולות. מצדדי הגלובליזציה סבורים, כי בעשורים האחרונים פחת העוני היחסי והצטמצם אי השוויון בין מדינות מפותחות ומדינות העולם השלישי, שנענו לגישה הניאו-ליברלית ושיתפו פעולה עם מוסדותיה. [3] מתנגדיה של הגלובליזציה נמנים בדרך כלל על אוהדי גישת מדינת הרווחה. אלה טוענים, כי עלייתם של תאגידי הענק החלישו את כוחן של הממשלות ואת יכולתן לשמור על אינטרסים מקומיים. העולם המערבי מתנהל בין שתי גישות אלה. מחד, קיימות מדינות שאימצו את גישת השוק החופשי, דוגמת ארה”ב ואנגליה, ומאידך ישנן מדינות בהן מתקיימת רגולציה הדוקה יותר דוגמת גרמניה, דנמרק ושוויץ, הגם שהן מהוות חלק מן המשחק ששמו סחר חופשי ותחרותיות. [4]

בכלכלה הגלובאלית מתקיימת כל העת תנועה של סחורות, של כספים ושל ידיים עובדות. אולם, גם אלה מאתנו, העובדים קרוב לבית, קונים פירות אצל הירקן המקומי ונהנים ממוזיקה תוצרת הארץ, נמצאים למעשה בתנועה מתמדת ובמערבולת הזהויות, שכן, בעולם גלובאלי לא רק הכלכלה פורצת גבולות, אלא ישנה גם תחלופה מסחררת של רעיונות, של מושגים תרבותיים, של אידיאולוגיות ושל אנשים. אלה מעצבים באופן שונה את הזהויות הקיימות, ומכוננים לצידן זהויות חדשות. לדברי זיגמונט באומן, העולם המודרני התיך את המבנים המוצקים של החברה, והפך זכויות וחובות, נאמנויות ויחסי גומלין לגורמים נזילים, שאיבדו את יכולתם לשמור על יציבות לאורך זמן. [5] גם בתחום הגלובליזציה של הזהויות נמצא מצדדים ושוללים. המצדדים גורסים, כי שפה ליבראלית, המתיימרת להיות אוניברסלית, מעמידה בראש סולם הערכים את זכויות האדם, ללא קשר להיותו אזרח של מדינה זו או אחרת. שיח זכויות זה גורם לפירוק של הגמוניות מסורתיות, ומאפשר לקבוצות שוליים לחדור למרכז הכוח החברתי. שוללי הגלובליזציה סבורים, כי הזהות הקולקטיבית עצומת הממדים, שמתקיימת בה תנועה מתמדת של אנשים, מולידה שני איומים. האחד, מתחולל בעיקר בארצות העולם השלישי, שם קמות תנועות פונדמנטליסטיות, המבקשות להתגונן מפני התרבות הגלובאלית, הנראית כעומדת לגרוף הכל. את האיום השני אנו פוגשים בארצות המערב, בהן קבוצות מהגרים ופליטים מבקשים אחיזה בתרבות הקיימת, ותובעים שינויים מפליגים, כגון: נטישת המורשת הנוצרית באירופה או הפיכת הספרדית לשפה רשמית בארה”ב.

‘הידיים הנעלמות’ של הכלכלה הגלובלית ושל הגלובליזציה של הזהויות, אחוזות האחת בחברתה ומזינות זו את זו. הכלכלה הניאו-ליברלית מסמנת כמטרה את הצלחתו של היחיד ואת האושר כהישגים חומריים וכמעמד חברתי ראוי. ההנחה היא, שמתוך שאיפה לממש את אלה, שגשוג היחידים יוביל בסופו של דבר לשגשוגה של החברה כולה. קרנה של הקולקטיביות יורד בעולם שכזה בעוד הדאגה הפרגמטית לצרכיו של היחיד עולה. זאת ועוד, מי שנהנה מהשפע שיש לגלובליזציה להציע, מוצא את עצמו מטפח זהות הכרוכה בקהילה אוניברסלית ותועלתנית וקושר עצמו פחות למסגרות בעלות תרבות, מוצא או היסטוריה משותפים. האם זה טוב? האם זה רע? גם כאן התמונה מורכבת, כפי שמעיד פרופ’ אורי רם: [6]

אם אתה מעוניין ביצירת תרבות אזרחית אוניברסלית,

אז מבחינתך לגלובליזציה יש תוצאה חיובית.

אבל אם יש לך בעיה עם זה שהתרבות האוניברסלית הזאת מיוצרת בבתי

האופנה או העיצוב של התאגידים הגדולים,

או אם אתה מעוניין לשמר את המסורת הייחודית שלך,

אז הגלובליזציה היא איום מבחינתך.

כך גם בתחום החברתי:

אם אתה נמנה עם ה”ווינרים” של הגלובליזציה,

אלה שיש להם את הכישורים והקשרים המתאימים, אז הגלובליזציה מתאימה לך;

אבל אם אתה נמנה עם ה”לוזרים”

אלה שמאבדים את פרנסתם בגלל היצף

של עבודה זולה ולא מוגנת, אז הגלובליזציה רעה לך.

תלוי באיזה צד של הקפיטליזם הגלובלי אתה נמצא”.

[1] זיגמונט באומן, גלובליזציה : ההיבט האנושי, הקיבוץ המאוחד 2004, עמ’ 33.

[2] יהודה שנהב, גלובליזציה בחוסר נחת, סוציולוגיה ישראלית ד (2) 2002, עמ’ 459.

[3] אסף שגיב, גלובליזציה: כתב הזמנה תכלת סתיו תשס”ה עמ’ 35-79.

[4] גיא רולניק, מי באמת קורע לגזרים את מעמד הביניים בצורה כה אלימה? 

[5] באומן, זיגמונט, מודרניות נזילה, ירושלים 2007.

[6] יורם הרפז ואורי רם, גלובליזציה בין האחדה לפירוק, הד החינוך דצמבר 2007.