מאמר מתוך ידיעון שיר השכונה- יום העצמאות תשע”ה
בהיותי מורה בצעתי ניסוי עם תלמידי כתתי. הנחתי זוג גרביים כחול על הרצפה וביקשתי מהם לדרוך עליהם. התלמידים עשו זאת ללא בעיה. הוספתי זוג גרביים כחולים נוספים והרכבתי שני משולשים וגם הפעם ביקשתי שידרכו עליהם – גם כאן בלא כל היסוס. כאשר הרכבתי משולש על משולש ונוצר מגן דוד, סירבו התלמידים בתוקף לדרוך. מדוע? כי זה הסמל שעל הדגל שלנו. אסור לדרוך על הדגל… (דודי פויכטוונגר, מנהל יסודות)
אז מהו דגל? במשמעותו המודרנית הפך הדגל להיות הסמל האוצר בתוכו ערכים ורגשות לאומיים. הדגל הוא מוקד של הזדהות. הוא עוטה הילה של קדושה אזרחית. אם בימי הביניים הייתה הכנסייה המוקד להתרחשות תרבותית-דתית-פוליטית, היא זו שקבעה את המעמד והנאמנות, הרי שעם הירידה בעוצמתה הפכה מדינת הלאום להיות מוקד המשיכה הסמלי. לא עוד אפיפיור, כנסייה וכתבי הקודש אלא המלך, המדינה וחוק המדינה האנושי הפכו להיות למוקד ההזדהות. לא עוד הדת יוצקת את התוכן העיקרי, אלא ערכי הלאום תופסים את מקומה. בגדי האפיפיור מתחלפים בהזדהות עם הדגל.
מסתבר כי הדגל עם כל המטען הרגשי הגלום בו, אינו מוטיב מודרני. כבר בתנ”ך היה הדגל לסמלה של זהות שבטית. שבטי ישראל שעשו את מסעם במדבר, נעדר התרבות והציוויליזציה, מעבדות מצרים בואכה הארץ המובטחת התנהלו באופן כזה שכל אחד שמר על זהותו וייחודו.
סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. (במדבר רבה, ב’, ב’)
כל שבט וזהותו – לכל שבט צבע ופריט זיהוי המצוירים על הדגל ומונפים אל על.
יחד עם זאת, אע”פ שכל אחד מהשבטים שמר על צבעו, זהותו ודגלו, הרי שכולם נאספו על לוח לבו של הכהן הגדול. כולם מכונסים במוקד ההזדהות – המשכן, אהל מועד – סמלי הזהות של העם. אין זו האחדה, כור היתוך, אלא הרמוניה. רב גוניות, עושר אנושי ותרבותי.
מערכת הבחירות אותה עברנו לא לפני זמן רב, חידדה, שוב, את פערי השבטיות הקיימים בתוך החברה הישראלית. שוב, היינו עדים להתנשאויות ולביקורות הדדיות שבטיות. שוב, צפה ועולה זהותן של קבוצות המשנה התרבותיות בחברה הישראלית ואגב כך – במודע או שלא במודע – מטשטשות במעט את ייחודה של הזהות הקולקטיבית – היהודית (על כל משמעויותיה), הציונית והדמוקרטית.
אז בואו לקראת יום העצמאות נניח את הדגלים השבטיים ונרים את הדגל המאחד. הבה נוריד, ולו ליום אחד, את דגליה וסמליה של הזהות המשנית, את המחאות והביקורות לחצי התורן ונעלה לראשו את הפלא הקיומי הזה הקרוי מדינת ישראל. מדינה אשר הצליחה באופן מופלא (ויש שיטענו – ניסי) לכנוס לתוכה גוונים שונים של אנשים וקבוצות בפרק זמן קצר של עשרות שנים בודדות ולשמור על ייחודה. מדינה אשר הצליחה חרף הקשיים הרבים, לכונן חברה עטורת הישגים מדעיים וטכנולוגיים. מדינה המבקשת, למרות האיום המתמיד על קיומה, למצוא כל הזמן את האיזון בין היותה צודקת בדרישותיה לשמור על זהות ייחודית לרצונה להיות מוסרית.
