באופן פרדוקסלי, ולמרות היותה של חסידות סאטמר חסידות קיצונית הדוגלת בהתבדלות כמעט מוחלטת, תפיסתם מייצגת את התפיסה של יחסי עם ישראל והאומות כחיים בסימביוזה ובקשר בל יינתק. עם ישראל קשור לאומות ונוכחותו בגולה היא הכרחית לקיום העולם (עד שתבוא הגאולה).
שני צדדים, יש שיגידו שני קטבים קיימים בלוח השנה היהודי. הראשון הוא הצד הלאומי פרטיקולרי הבא לידי ביטוי בפסח ושבועות המציינים את הפיכתו של עם ישראל לעם בעל זהות מובחנת ומערכת חוקים משלו. מנגד קיימים חגי תשרי המייצגים את קיומו של
עם ישראל כחלק מן העולם– כך בראש השנה שהוא “יום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”, ובו “כל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון” וכך בחג הסוכות בו מוקרבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
שני הצדדים הללו, מחד הסתגרות ומאידך היפתחות ואחריות נמצאים בדיאלוג מתמיד גם בתיאולוגיה היהודית. אחד מן המקומות בהן באו הדברים לידי ביטוי הוא פולמוס שהחל להתקיים לפני כ200 שנה ובמידה מסוימת, גם אם פחותה, קיים עד לימינו.
התנועה הציונית שהחלה להתגבש לקראת סוף המאה ה19 הציעה אפשרות חדשה ישנה לקיום היהודי- קיום עצמאי בריבונות עצמית בארץ ישראל. הדבר דרש כמובן את ההפרדות מן הגויים בקרבם חיו עד אז, אולם האם הפרדות כזו תלויה אך ורק ברצונם של היהודים? ויתרה מכך, האם היא מותרת?
בפולמוס שהחל להתגלע בין תומכי הציונות לשולליה מתוך העולם הדתי אורתודוכסי, הועלתה על השולחן סוגיה, (או שמא נכון יותר לקרוא לה מדרש שכן הדבר לא נפסק להלכה על ידי איש מן הראשונים) הנקראת היום סוגיית שלוש השבועות המופיעה
במסכת כתובות דף קי ע”א:
“דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'”… דאמר: ג’ שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי . ורב יהודה? אם תעירו ואם תעוררו כתיב…בצבאות או באילות השדה – אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב”ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה”.
סוגיה זו, המדברת על שאלת העלייה לארץ והחיוב במגורים בה, מגיעה בסיכומה למסקנה כי לעם ישראל אסור לעלות לארץ ללא רשותם של האומות וללא רשות ה’, כלומר, העלייה לארץ תלויה בגאולה העתידה לבוא שבמסגרתה יאוחדו כל בני ישראל בעלייתם לארץ. מכאן שלאומות העולם ישנו תפקיד מכריע בשיבת עם ישראל לארצו וללא הסכמתם נדרשים היהודים להיוותר בגלות.
זו הייתה אחת מטענותיו המרכזיות של הרב יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר (נפטר בשנת תשל”ט, 1979) שכתב חיבור מקיף בשם “ויואל משה” בו שטח את תפיסת עולמו ביחס לציונות. לדבריו חטאה הציונות בכך שדחקה את הקץ והביאה לעלייתם של יהודים לארץ ישראל ללא הסכמת האומות, בכך מרדו באומות ונפתח הפתח להתיר את דמם, דבר אשר לתפיסתו, אפשר לנאצים לקיים את זממם וכמעט לכלות את עם ישראל בשואה.
תפיסה זו מהווה ניגוד מוחלט לתפיסה הציונית שראתה בעצמאותו של עם ישראל את המפתח להקמת מדינה ואת השיבה לארץ וקימום חברה ומדינה כ”אתחלתא דגאולה”.
שתי הגישות כה מנוגדות זו לו שאין לטעמי דרך ליישב בניהן, שכן בליבה של כל אחת מן התפיסות עומדת שלילת הדעה הנגדית. עם זאת נדמה כי בכל זאת ניתן להאיר דבר מה מתוך המחלוקת הזו.
באופן פרדוקסלי, ולמרות היותה של חסידות סאטמר חסידות קיצונית הדוגלת בהתבדלות כמעט מוחלטת, תפיסתם מייצגת את התפיסה של יחסי עם ישראל והאומות כחיים בסימביוזה ובקשר בל יינתק. עם ישראל קשור לאומות ונוכחותו בגולה היא הכרחית לקיום העולם (עד שתבוא הגאולה). לעומת זאת ניצבת התפיסה הציונית דתית הרואה בהתבדלות מן העמים, בעצמאות את הביטוי האמתי והשלם של עם ישראל. רק כאשר יחיה עם ישראל בארצו הוא יוכל להביא לידי ביטוי שלם ונכון את אופיו האמתי, ובכך לתרום לעולם.
במידה מסוימת בדיון בין שני הצדדים הכריעה ההיסטוריה. השואה הנוראה שכילתה שליש מעם ישראל זירזה את הסכמת האומות להקמת מדינה לעם היהודי. שאלת המרידה באומות אם כן כבר איננה קיימת. אולם נדמה כי בכל זאת משהו ניתן לקחת מתפיסת סאטמר. ההבנה כי לעם ישראל ישנו תפקיד בעולם, וכי הקשר שבין עם ישראל לאומות הוא קשר עמוק ודו כיווני, ולא רק תפיסה הרואה בעם ישראל אור לגויים שתפקידו להשפיע החוצה בלבד. גישה זו מציעה היבט נוסף למחויבות ולסולידריות בין עם ישראל לאומות. לא מתוך מחיקת הזהות, וודאי שלא מתוך שלילת הזכות והחובה ליצירת מרחב לאומי השייך לעם היהודי, אלא מתוך ההבנה שמרחב זה בסופו של דבר לא מתקיים בחלל, הוא חלק מן העולם, יצירתו של הקב”ה.
