כתבה מתוך ידיעון ישראל ויהדות התפוצות

כאשר אנחנו אומרים ‘שפה’, אנחנו מתכוונים לא רק לשורשים ולבניינים ולאופן בו מסתדרות המילים יחד כאשר הן מרכיבות משפט. שפה היא הרבה יותר מכך. אם נאזין לשפה העברית, לקשר בין מילים (למשל הקשר בין ‘גשם’ ל’הגשמה’), למטאפורות (למשל ‘מלח הארץ’ או ‘סיר לחץ’), לביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל (למשל ‘צבא העם’, ‘מושחתים נמאסתם’ או ‘עמוד האש”), נבין, שהשפה איננה מקרית, אלא משמשת ככלי המרכזי, באמצעותו אנחנו מפרשים את העולם ומעניקים לו משמעות. מסתבר, שלקשר בין מילים, לביטויים שגורים או למטאפורות יש כוח רב עצמה בכל הקשור לכינונה של התרבות והחברה.

מה מלמדת אותנו השפה העברית על הקשר בין יהדות ישראל ויהדות התפוצות? ראש לכל, הביטוי ‘תפוצה’ מלמד, כי ישנה נקודת עוגן מרכזית, ממנה נפוצו היתר לכל עבר. לצד זאת ישנה ‘הגלות’ העומדת בניגוד ל’גאולה’, וכמובן ה’עלייה’ מול ה’ירידה’, מילים שאינן חפות מהכרעה אידיאולוגית, ו’הארץ’: כינוי המכריז כי ישנה ארץ אחת המחזיקה בבלעדיות המסומנת על ידי ה”א הידיעה. האידיאולוגיה המעניקה בכורה לארץ ישראל על פני יתר המקומות בהם חיה הפזורה היהודית, לא נולדה עם התנועה הציונית, וימיה עתיקים מאז האירוע הראשון בו בחרו חלק מהיהודים שלא ליטול חלק בשיבת ציון. המתח בין בבל לירושלים, בין שני המרכזים הרוחניים הגדולים שהעמידה יהדות בית שני, אך גם בין חכמי בבל וחכמי הארץ, שזור כחוט השני במקורות חז”ל. אחת הדוגמאות לכך היא המאבק על עיבור השנה, שאיננו אלא מאבק על השאלה למי נתונה הזכות לקבוע את סדר הזמנים, או במילים אחרות: מי ראוי לאחד תחת הנהגתו את כל קהילות ישראל. ביטוי קצה לשאיפת ההנהגה הארצישראלית היא ההוראה ההלכתית הבאה המופיעה ב’פרקי דר’ אליעזר’ – מדרש המיוחס לרבי אליעזר בן הורקנוס, אך נערך ונכתב, כפי הנראה, מאות שנים לאחר מכן, שעה שמרכזי התורה בארץ ישראל היו מדולדלים, וההגמוניה הבבלית הייתה ברורה מאליה:

. ..”מכאן אמרו: אפילו צדיקים וחסידים בחוצה לארץ, ורועה צאן ובקר בארץ ישראל -איןְ מעבּרין את השנה אלא על ידי רועה צאן ובקר. אפילו נביאים בחוצה לארץ והדיוטים בארץ ישראל – אין מעבְּרין את השנה אלא על ידי הדיוטים שבארץ” (פרקי דרבי אליעזר פרק ח’).

המדרש מעניק עדיפות ועליונות למגורים בארץ על פני תכונות מרשימות דוגמת צדיקות, חסידות או נבואה. לצד זאת, המרכז הבבלי איננו מוותר על הזכות לעליונות והובלה, כפי שניתן להדגים באמצעות מובאה מן התלמוד הבבלי, שנאמרת דווקא משמו של האמורא הארץ ישראלי ריש לקיש:

“דאמר ריש לקיש: …שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה”
(תלמוד בבי מסכת סוכה כ עמוד א’).

ריש לקיש משתמש אמנם במילה הטעונה אידיאולוגית ‘עלה’, שעה שהוא מבקש לתאר את בואם של חכמי בבל ארצה, אולם מצביע על כך שבאופן עקבי החכמים שבחוצה לארץ שבים ומייסדים את התורה שנשתכחה מישראל. כיצד הכריעה ההיסטוריה? התלמוד הבבלי, לצד מסורת הלימוד שנשענה עליו, הם אלה שעיצבו את הנכסים הרוחניים של האומה היהודית לדורותיה.

ראינו כי בין ירושלים ובבל התקיימה תחרות, שבבסיסה ההנחה, כי בכל הקשור לזהות העם היהודי ולגורלו, רק מרכז אחד יוכל להוביל ולהשפיע. האם יהדות המאה העשרים ואחת מוכנה, או יכולה להרשות לעצמה, להמשיך לחשוב במונחים הללו?

אם במאות הראשונות לספירה המתח שרר בין ירושלים ובבל, הרי שכיום ניתן לדבר על שני מוקדים אחרים של העם היהודי: בין ירושלים וניו יורק, או בין יהדות ישראל ויהדות ארה”ב, המהוות כל אחת כ40% מהעם היהודי.

מהם היחסים בין שני מרכזים אלה?
בשירו ‘ניו-פומבדיתא’ שואב המשורר נתן אלתרמן[1] מן המתח ההיסטורי בין בבל וירושלים, ומשליכו על המציאות הישראלית של ראשית שנות החמישים. את הסאטירה החריפה, אותה הוא פותח בהצעה המהפכנית: “יתכן באמת – עֵד חכם הרזים !/ כי דרושים לנו / שני מרכזים ./ במדינת ישראל, תפרח ותָשׂישׂ ,/ ישכנו חכמי טבריה, מרוקו, טוניס ./ אבל יותר חכמיָא ושאר אָמורַיָא / ישכנו להם / בסינסנטי, אוֹהָיוֹ” . הוא מסיים בעקיצה הבאה: “טוב שתסיסה מחשבתית/ /יש בקהל ציוֹנֵי / ארצות הברית ! / המֹחות הם ערים וכֹחם אינו תש / וכל פעם עולה רעיון חדש ./ רק מוזר קצת שקַו מחשבתם זה החד/ / כה חותר בעִיקר / בכיוון אחד :/ הוא הותיר בעִקר לפָרֵש וּלגלוֹת / למה אין צריכים / לעלות”
(מתוך: “הטור השביעי “,ספר ראשון ,תשי”ג-תשי”ד).
ספק גדול אם אלתרמן היה מפרסם שיר מסוג זה מעל במה מרכזית בישראל בת זמננו, אבל האם הוא היה נמנע מלעשות כן מטעמים של תקינות פוליטית, או שהלך הרוח הישראלי השתנה, ומוכן להכיר במרכזים נוספים, בהם היהדות תוססת חיה ובועטת?

בישראל ובארה”ב מתקיימים שני הריכוזים הגדולים של העם היהודי. מדובר בשתי קהילות שיכולות לשאת בגאון את דגל התקומה. לצד סיפורה המופלא של שיבת ציון המודרנית, של יישוב יהודי קטן שנלחם על עצם זכותו להתקיים, ומתמודד עד היום עם קליטת גלי עלייה, טלטלות כלכליות, איומים ביטחוניים ועוד כהנה וכהנה משברים ואתגרים, מתקיים סיפור תקומה נוסף. סיפורה של יהדות ארה”ב, שיסודה בגלי מהגרים שעזבו את העיירות והכפרים באירופה בשלהי המאה ה – 19 ובראשית המאה ה 20, הגיעו לערים הגדולות בארה”ב במספרים עצומים, והצליחו לצאת מסדנאות היזע של מנהטן תחתית, לטפס בסולם ההצלחה האמריקני ולהגיע למוקדי הכוח של הפוליטיקה, התרבות, הרוח והכלכלה בארה”ב בת זמננו.

שני סיפורי התקומה הללו התחוללו במציאות שונה בתכלית, ולפיכך ייצרו קהילות בעלות אופי שונה לחלוטין. היהדות הישראלית היא חברת הרוב, היהדות האמריקנית היא אולי קהילה בעלת עצמה רבה ובעלת מיקום מרשים בכל הקשור לאליטות האמריקניות, אולם עדיין מדובר במיעוט – כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה האמריקנית, שיש מי שטוען, שאזנו כרויה כל העת לקולות אנטישמיים שעשויים להתפרץ.[2] זאת ועוד, היהדות הישראלית מתקיימת במרחב פוליטי המכיר בקשר בין דת ומדינה, בעוד יהודי ארה”ב חווים את ההפך הגמור. כאמור, אלה מחוללים קהילות בעלות צביון שונה[3]:

· יהדות ארה”ב נוטה לליברליות, בעוד היהדות הישראלית נוטה לשמרנות. ההבדל נטוע בעובדה שיהדות ארה”ב חיה כמיעוט בסביבה שחרתה על דגלה רעיונות דוגמת זכויות האזרח וצדק חברתי.

· רובה של יהדות ארה”ב נמנית על זרמים שאינם אורתודוקסיים, דוגמת הרפורמים או הקונסרבטיביים, בעוד שרוב יהודי ישראל – גם החילוניים שבהם – מזהים דת עם אורתודוקסיה, וברירת המחדל שלהם היא הטקסים, בתי הכנסת, וההלכה האורתודוקסיים. זאת ועוד, יהדות ארה”ב חיה במדינה בה ישנה הפרדה בין דת ומדינה; כל שירותי הדת ממומנים על ידי חברי הקהילה, ולכן קל להבין, מדוע יהודים אמריקניים מגדירים את היהדות כדתם ולא כזהותם הלאומית.

· יהודי ישראל חווים את יהדותם כעניין ברור מאליו. זו באה לידי ביטוי בחופשות הרשמיות, בתוכנית הלימודים, בתוכניות הרדיו והטלוויזיה וכמובן בפלטפורמות המסחריות: מוצרי החלב בשבועות והסופגניות בחנוכה. בארה”ב צריך להשקיע מאמץ לא מבוטל על מנת להנכיח את החיים היהודיים, מאמץ התובע תשומת לב מתמדת ובחירה מודעת של השקעת משאבים.

עד כה תיארנו שני צירים מקבילים המתקיימים זה לצד זה, אך מה הקשר בין שני קיבוצים גדולים אלה של העם היהודי? פניה של הקהילה היהודית בארה”ב נשואות מזרחה. הם מגויסים לסייע בחומר וברוח, מכירים את הסוגיות הבוערות הנמצאות על פרקה של היהדות הישראלית, וחשים מעורבות עמוקה בכל הקשור למתווה הכותל ולחקיקה העוסקת בגיור. הם יודעים עלינו לא מעט, אולם צריך לזכור, כי הידע שלהם מבוסס בחלקו הגדול מהאופן בו מוצגת ישראל בכלי התקשורת, בעיקר בהקשרים גיאופוליטיים ופחות בהקשרים אחרים דוגמת חיי התרבות והרוח. חלק מיהודי ארה”ב מותחים ביקורת על מדיניותה של ישראל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטינאי ובנוגע לנוכחותה מעבר לקו הירוק. מעורבות זאת נובעת מתחושת עומק כי גם אם מדינת ישראל איננה הבית הראשון עבור יהודי ארה”ב, הרי שהיא הבית השני. ובבית צריך לחוש בנוח ולהרגיש שייך. מנגד, עבור רובם של יהודי ישראל אחיהם מעבר לים נמצאים “מתחת לרדאר”. איננו מביעים עניין גדול באתגרים העומדים לפתחה של יהדות ארה”ב, בשינויים האדירים המתחוללים בה בעשורים האחרונים, או במגוון הגדול של הקהילות שניתן למצוא שם. מדוע? אולי משום שה – DNA הישראלי מניח, כי כאן היהדות חובקת כל: החיים היהודיים בארץ הם הניסיון לייצר קשר בין מסגרת מדינית-לאומית ובין מסגרת זהות דתית, תרבותית ואתנית. הניסיון הזה, איננו פשוט, אלא פתלתל ותובע מאמץ אין קץ, אולם הוא מעוגן בתביעות ממשיות שלא יורדות מסדר היום שלנו. הוא ההתבוססות במחלוקת והסיזיפיות של החתירה לייצר נוסחה שתשביע את רצון כל הצדדים הדרים יחד תחת קורת בית אחד, הוא הבחירה בחיים האמתיים המעגנים את היהדות בחקיקה, בטקסים, בהסכמים הקואליציוניים ועוד. [4]

האם הכרה בכך שבמקומות אחרים בעולם נוצרים מודלים אלטרנטיביים ליהדות המחברת בין דת ומדינה, לצד ההכרה שמודלים אלו משמעותיים לגורלו ולעתידו של העם היהודי, משמען שעלינו לוותר על האידיאל הציוני, הסבור שדווקא כאן ולא בשום מקום אחר ? אנו מעוניינים להציע שהכרה בעושר החיים היהודיים בתפוצה אין בה משום ערעור הרעיון הציוני. יש לנו בית רעיוני מובהק, אולם אין זה אומר שאין לבית זה חלונות, באמצעותם נוכל להתבונן ולראות אילו מודלים נוספים של יהדות עשויים להתקיים במאה העשרים ואחת. יהדות התפוצות, בוודאי הקהילה האמריקנית הגדולה, איננה נתונה בסד הלחצים שלנו. אין בה מצוקות ביטחוניות קשות, אין בה לחצים פוליטיים או מדיניים, היא מתקיימת בהקשר ליבראלי, בה אנשים יכולים לבחור כך או אחרת מתוך השוק המגוון של אורחות חיים, בחירה שגורמת מחד לאחוזי התבוללות גבוהים מאוד, אך מאידך לתסיסה יהודית של התחדשות ושאיפה לייצר מסגרות אטרקטיביות שתעמודנה בתחרות. כאן בארץ, במקום בו היהדות היא חלק מלוח השנה וברירת המחדל של מעגל החיים, היצירתיות שלנו מופנית לאפיקים אחרים. לכן, כדאי גם לנו לצאת אל מחוץ לקופסה היהודית-ישראלית ולחשוב כיצד רעיונות מבית היוצר של יהדות התפוצות, עשויים להעשיר את המודל היהודי בארץ.

סלפי יהודי – נקודה למחשבה:

הראש היהודי עוד לא המציא אפליקציה שמאפשרת לתמונת סלפי לצלם רק את מה שיהודי ולסנן את כל היתר. אך מה היה קורה לו הייתה קיימת טכנולוגיה כזו? אילו אלמנטים ‘יהודיים’ היו נכנסים לפריים של צעיר יהודי בארץ, ואילו היו מרכיבים את הסלפי של צעיר יהודי בתפוצות? לשמוע עוד על ההצעה המעניינת הזאת ועל המסקנות הנגזרות ממנה, היכנסו להרצאה בסגנון טד של אלון פרידמן מנכ”ל ארגון הלל בישראל (אזהרת טריגר: ההרצאה באנגלית!)[5]: לחץ כאן

[1] נתן אלתרמן הוא מחשובי המשוררים שכתבו שירה עברית מודרנית. הטור השביעי, מדור מחורז פרי עטו, המתייחס לעניינים אקטואליים, התפרסם במשך 24 שנים בעיתון ‘דבר’.

[2] ראו כתבה ב YNET המצביעה על עליה של 60% באירועים אנטישמיים בארה”ב, שנת 2017. הנתונים מבוססים על דו”ח של הליגה נגד השמצה.

[3] ידידיה שטרן, השבט החמישי: https://www.idi.org.il/articles/18993

[4] בין ישראל ויהדות התפוצות שוררת הסכמה כי ישראל היא הכוח המוביל בעם היהודי ולכן מוטלת עליה אחריות יתר לגורל העם היהודי. לצד זאת, שוררת הסכמה כי לכל יהודי ‘מניה’ במדינת ישראל ומכאן נגזרת זכותו וחובתו לסייע לה. ראו: 70 שנה ליחסי ישראל והתפוצות: הדור הבא. http://jppi.org.il/new/he/article/70-years/#.WulnIqQmDIU

[5] בסרטון, מסביר אלון פרידמן מדוע בעיניו יהדות ישראל ויהדות התפוצות הן תשליל האחת של רעותה. בעוד בארץ, זהות יהודית הינה מובנת מאליה, ואין צורך להשקיע מאמץ על מנת לחוות את החגים או את אירועי מעגל החיים, הרי שבחוצה לארץ מדובר בתמונת ראי: הסביבה איננה יהודית ולפיכך הבירור הפנימי של אופי היהדות של כל אחד ואחת, הינו הכרחי.