מאמר מתוך ידיעון- מהי תרבות, חנוכה תשע”ז

תחת הכותרת ‘צדק חלוקתי בתרבות’ ניתן לנהל דיון אודות משאבים ותקצוב, אך גם אודות השאלה מהי יצירה הראויה לכותרת ‘תרבות’. אותן סוגיות בדיוק מעסיקות את עולם תלמוד התורה בישראל! מחד, מדיניות תקצוב שכמעט ואיננה מרפה מן השיח הציבורי – אילו מוסדות יקבלו תמיכה, כמה שעות ילמדו במוסדות אלו, מהם התכנים הנלמדים ועוד ועוד. מאידך, ה’נוסע הסמוי’ של הדיון אודות המימון היא השאלה, מהו תלמוד תורה ראוי, וכמו באמנות, גם כאן התשובות נעות בין אידיאולוגיות שונות והשקפות עולם מנוגדות.

גדול מצווה ועושה?

בראשיתה של המאה העשרים ואחת העידה רות קלדרון כי ישנם כמאה ‘מוסדות שאינם הלכתיים ללימוד תורה’. [1] כיום יכולים לומדי תורה ‘לא הלכתיים’ להתגאות בשלל בתי מדרש מבוססים, ובשתי ישיבות חילוניות. “את היום שלי אני פותח בלימוד גמרא קבוצתי במרכז תל–אביב”, כתב קובי אוז בטור, שכותרתו: ‘בבא קמא בכייף’: “סיימנו כבר תשע מסכתות ואני עדיין חילוני. שולחן המצוות בחיי אינו ערוך בדיוק על–פי השולחן ערוך”. [2] האם תלמוד התורה של מי שאיננו מקבל על עצמו עול מלכות שמים או עול מצוות, הוא אכן תלמוד תורה? נדייק: האם התורה הנלמדת על ידי מי שעשוי לכפור במסורת הפסיקה והפרשנות היא אכן תורה? יש מי שסבור שזו איננה תורה, וזה איננו תלמוד תורה. כך למשל כותב הרב משה גנץ מישיבת שעלבים בתגובה לכתבתו של אריאל הורביץ “חילונים לומדים תורה”:

“…יש הקוראים את התורה בלי לברך ברכת התורה ובלי להכיר במקורה הא-לוהי. הללו מתייחסים אליה כמו אל ספר אנושי רגיל. “לומדים” אלה דומים למי שלומד ספר פיסיקה מבחינה דקדוקית ותחבירית, ובכך החמיצו את העיקר. כי העיקר בלימוד התורה הוא העמידה מול דברי קודשו של ריבונו של עולם….אמת, גם הם יוכלו לקלוט מהתורה דברים טובים, יוכלו להתרפק על “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, ולעשותו ליסוד חיי המוסר שלהם. אבל בלימוד תורה לאמיתה יש ללמוד “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'” וזהו דבר אחר לגמרי. רמה אחרת ועומק אחר”. [3]

השקפה מסוג זה איננה מתייחסת לאינטרסים, למונפול, לחילופי אליטות או לעוגה תקציבית, אלא מבקשת לברר באופן מזוקק, מהו תלמוד תורה, ומכאן מהי תורה. על פי ההשקפה שהרב גנץ הוא נציגה, תורה איננה יצירה ספרותית, ואיננה רקע היסטורי לתולדות עמנו או קובץ חוקים קדום. תורה היא בראש ובראשונה דבר הא-ל, ומי שאיננו ניגש אליה מתוך עמדה נפשית זו, הרי הוא כמי ש”לומד ספר פיסיקה מן הבחינה התחבירית”.

“גמרא כעניין אליטיסטי. ישיבה כמסגרת ליחיד סגולה” (הרב יהודה ברנדס)

הוויכוח אודות תלמוד תורה ראוי איננו מסמן בהכרח את הגבול בין מי ששומר מצוות ומאמין בבורא עולם ומי שאיננו מקבל את הסמכות ההלכתית, כדבריה של רות קלדרון. ישיבותיה של הציונות הדתית שינו את פניהן בעשורים האחרונים. מעבר לפתיחתם של שערי התורה לנשים הרי שאופני לימוד חדשים-ישנים, לצד תכנים שעברו לקדמת הבמה, שינו את פניהם של חלק מבתי המדרש. השאלה מי ראוי ללמוד גמרא, ובעיקר כיצד ראוי ללמוד אותה, משמעותית לא פחות מהפולמוס אודות לימוד התורה.

בעקבות הצעה שהועלתה להמיר את לימוד הגמרא הקשה והסבוך בלימוד משנה, ולתת באמצעות השינוי מענה לצורכי הדור תוך השארת לימוד הגמרא לתלמידים נבחרים בלבד, הגיב הרב יהודה ברנדס בקריאה להרחיב את לימוד הגמרא לכל, תוך גיוון והעשרת דרכי הלימוד: [4]

“…איש איננו מבקש, כמובן, לשלול את זכות קיומו של הלימוד הליטאי… אבל יניחו נא לאנשים שהמבנה הנפשי שלהם שונה מזה של ה’ליטוואק’ ליהנות את נשמתם ונפשם בדף גמרא בנוסח הישן, או בדרכים החדשות שנסללו בדורנו. לא מדובר כאן על אוטופיות אלא על עובדות ממשיות: מקומות מסוימים ראו ברכה בכך שהעבירו את מרכז הכובד ללימוד בקיאות, במקומות אחרים יצרו מוטיבציה על ידי הדגשת הפן החווייתי רגשי, יש מוסדות שסברו שגישה מדעית-מחקרית תתאים להלך נפשם של התלמידים, והרבה נעשה בתחום העבודה המתודית…”

גיוון תכני הלימוד כמו גם העשרת מתודות ההוראה תאפשרנה גם למי שאיננו ‘ליטוואק’ בנטייתו, לשבת וללמוד דף גמרא ולהיות חלק מהעולם שלימוד זה מכונן.

כיצד אם כן ניתן להכריע בשאלה מהו תלמוד התורה הראוי ומהי התורה הראויה? האם, כמו באמנות, ישנם קריטריונים חד משמעיים ללימוד תורה דוגמת הקומפוזיציה או ההרמוניה? האם נבקש לברר מהי חוויית ההתעלות שחשים הלומדים, או עד כמה רחב הוא הציבור המצביע ברגליו ומבקש ללמוד תורה כך ולא אחרת? גישה נוספת עשויה לשלול את הניסיון לקשור בין תלמוד תורה ותרבות, שהרי שתיהן נובעות ממקומות שונים והולכות בדרכים אחרות:
“זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה” כדבריו של ביאליק.

[1] רות קלדרון, לתלמוד נכנסו יחפים, אלפיים 18 1999.

[2] מוסף שבת מקור ראשון ג’ אדר א’ תשע”ו, 12.2.2016.

[3] פורסם במוסף ‘שבת’ מקור ראשון י”ז אדר א’ תשע”ו, 26.2.2016

[4] הרב יהודה ברנדס, ממשמעת למשמעות עוד על הוראת גמרא בחינוך הממ”ד, הצופה, סיוון תשס”א.