מאמר מתוך ידיעון – “ככל אשר יורך- ועשית הישר והטוב”

הראי”ה קוק

בפרק הקודם דנו בתפיסתו העקרונית של קאנט את הנאורות. ראינו כי קאנט תופס את הנאורות  כ”חופש לביטוי האוטונומיה מחשבתית” אולם מגביל אותה בכל הקשור לתחום הציות למקורות הסמכות. בפרק זה נערוך השוואה בין תפיסת הנאורות של קאנט לבין תפיסתו של הרב קוק את החופש וחופש המחשבה בפרט.

קאנט, כאמור, ראה בנאורות  – תהליך של יציאה מן הילדות לבגרות ע”י “האוטונומיה המחשבתית”. ככל שאדם עצמאי יותר וחופשי יותר בתבונתו כך הוא נאור יותר. אחד מענקי הרוח של העם היהודי ומי שחי בעיצומה של תקופה שהולידה תמורות רבות בעולם המחשבה, בעולם הדתי ובעולם הפוליטי, היה הראי”ה קוק זצ”ל[1]. עיון בשיטתו של הרב קוק מצביע על כך שיש נקודות דמיון עמוקות מאוד בין קאנט והרב קוק, נקודות שחשוב ומענין לעמוד עליהם.

מי שנפשו משוטטת במרחבים

הרב קוק ראה בחופש המחשבה יסוד חשוב בעולמו הרוחני של האדם. אולי בניגוד לדימוי הדתי הרגיל, הרב קוק ראה בפחדנות המחשבתית, ב”קטנות המחשבה” בראש ובראשונה בעיה רוחנית:

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל גם אין לו בניינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים, שהסלעים מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני… (אורות הקודש, ב, שיד; שמונה קבצים, א, קפד)

ה”בניין הרוחני” הוא נושא הפסקה. ישנו “עולם רוחני בנוי” וישנו “עולם רוחני נבנה”. העולם הרוחני הבנוי משמש מחסה מפני “הריסות רוחניות”, הוא יציב וברור. אדם נכנס אליו, מקבל אותו ונח מכל “עמל רוחני” שכן הוא איננו שותף בבניינו. לעומתו ניצב “העולם הרוחני הנבנה”. עולם זה הוא עולם של “שוטטות במרחבים”, של “דרישת אמת וטוב”, של “עמל רוחני” המחולל “בניין עצמי”.  התיאור הזה מחזיר אותנו לקאנט. כזכור, קאנט פתח את המסה שלו בתיאור הנאורות כחשיבה עצמית שבהכרח תביא אחריה נפילות – אולם דווקא מתוך הנפילות צומחת חירות האדם וצומח האדם עצמו. קאנט תלה את ההימנעות מהנאורות בשתי סיבות: פחדנות ועצלנות אנושית  – שני אלמנטים מרכזיים מאוד גם בפסקה הנ”ל. הדימויים ברורים: יש את האנשים שמעדיפים לחסות בצילם של “בניינים בנויים”, שאפוטרופוסים אחרים כבר בנו אותו בעבורם – שם העולם יציב, ברור ונטול סכנות לכאורה. אולם מי שנפשו משוטטת במרחבים, מתחייב לא לחסות כשפן בין הסלעים ולעמול על בניית בניינו העצמי באומץ לב! אדם כזה חייב להיות מוכן לחוות “הריסות רוחניות”, כלומר לטעות ולהיות מאותגר מהעצמאות שהוא נוקט בה, אבל הוא, ודווקא הוא נקרא “מי שנשמת אדם באמת בקרבו” .

רוחניות כגבורה

לעומת ה”בניין הבנוי” עומד הבניין הרוחני הנבנה. בניין זה מיוסד על יסודות של אומץ לב רוחני של פריצה, של מוכנות לשבירה ובניין, ושל ענווה; הפחד, או יראת המחשבה, בלשון הרב,  היא אחת מההריסות הרוחניות הגדולות ביותר:

אין לשער עד כמה יראת המחשבה פוגמת היא את הנשמה. יראת המחשבה מחוללת שיתוק רעיוני בכל מרחבי הנפש, והיסוד השפל שבחיים מתפשט על חשבון זה, ותופס את שליטתו על החיים, מכניעם ומשפילם. וכל זה בא מפני חוסר הידיעה להשתמש במידת הגבורה הרוחנית, שמיסודה באה גם כן יראה זו. אבל במקום שעל פי הטוהר של הגבורה, היראה הזו מעוררת את המחשבה, מחדשת אותה וממציאה לה ציורים שונים בעלי גוונים נפלאים חדשים לבקרים, הזוהם שבגבורה זו היא משביתה את פעולותיה הטובות והעדינות של המחשבה, ומביאה אותה לידי הירוס, ולידי שיתוק של שממון. (פנקסי הראי”ה, א, פנקס ז (פנקס ד’: ירושלים), עמ’ תנה, צג.).

הפחד מפני מחשבה, מפני הריסות רוחניות הוא בעיקרו פחד מפני התמודדות. לעומת זאת, יסודה של כל התמודדות טמון ב”גבורה”. כשם שהתמודדות של אדם עם יצריו זקוקה למידת הגבורה: “איזהו הגיבור הכובש את יצרו”, כך היא גם ההתמודדות בעולם הרוח והמחשבה. אדם שמתנגד לכך ובוחר בעולם הבנוי לו פעם אחר פעם נידון לשיממון רוחני הפוגם בחיים עצמם.

חופש כשער לקודש – החידוש של הרב קוק

אחד מהרגשות הדתיים הבסיסיים ביותר הוא יראת שמיים. יראת ה’ אמורה להנכיח בפני האדם את הקב”ה ולנסוך בו את תחושת הקטנות וההכנעה. בקטע הבא מזהיר הרב קוק מתופעות הלוואי של היראה:

היראה כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו […] על כן צריך להיות דווקא ערום ביראה, כדי לטהרה” (שמונה קבצים א’ שס”ח).

יראת שמיים שלא תזדקק כראוי, עלולה להפוך את האדם לסמרטוט(בלשון הרב) , מפני שהיא נוטעת בו את הפחד, את העליבות, את הקטנות וההכנעה שלו בפני עצמו. אדם כזה לא יעמוד על דעתו, לא יוכל להגביה את בניינו הרוחני. בפסקה העוקבת לפסקה הנ”ל בקובץ א’ (א’ שסט, שמונה קבצים) מסביר הרב את דבריו יותר:

“כיוון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדבר העניינים האלוהיים וכל תכני הקודש, הרי מפשטת את ארס הקטנות שלה על כל המון המעשים, הלימודים והדיבורים, שהם הולכים ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות השקר והחולשה, החנופה והתאווה, מתאחזים בכל דברי קדושה…” (קובץ א’ שסט, שמונה קבצים).

היראה המונעת מאדם מלחשוב באופן עצמאי אינה פוגמת רק בעצמאותו ובריבונותו על חייו כפי שמדגיש קאנט, אלא היא פוגעת באופן קשה ביכולתו של אדם להבין לעומק את דבר ה’ ממנו וכך פוגמת גם את המעשים והפעולות עצמם. ומדוע? מפני שהאדם מגיע אל עולם הקודש ממקום נמוך כ”כ, והמושגים שעל פיהם הוא עובד את ה’ נמוכים גם הם. השחרור מכבלי ההכנעה והפחד המחשבתיים הם אלו הפותחים בפני האדם את השער לעולם רוחני גבוה יותר, מזוקק יותר המניע את האדם לפעולות מזוקקות יותר.

כאן יש לדייק נקודה מרכזית בה עשויים הקצוות של העולם הדתי והעולם החילוני דווקא להיפגש. הטיעון הדומה של שני העולמות, הוא, שחופש וקודש הם שני הפכים. האדם החופשי חופשי מכבלי העולם הדתי, הוא אוטונומי לעצמו ומחוייב ליכולת השיפוט האנושית ולא הא-לוהית. ההבדל ביניהם הוא, שהעולם הדתי רואה בכך מעלה בעוד שהעולם החילוני רואה בכך פחיתות כבוד והתרחקות מחיי הקודש. לשיטת הראי”ה קוק ההפך הוא נכון: השיעבוד לפחדנות ולעצלנות המחשבתית, ההכנעה בפני עולם מחשבתי מקובע ולא מקורי אינה מחברת אדם לקודש כי אם זורעת בו (בקודש עצמו) ארס והרס. החופש, על פי הרב קוק, אינו תריז העומד בפני אדם מאמין ומחוייב לא-לוהים, אלא השער והפתח של האדם לא-לוהים ולעבודת הקודש.

קאנט והרב קוק

על רקע האבחנה הזו, ניתן להבין גם את החידוש של הרב קוק גם ביחס לדבריו של קאנט. אמנם קאנט לא רק שאינו מנגיד בין האוטונומיה המחשבתית לבין העולם הדתי, ואף מדגיש שחופש המחשבה אינו מאפשר לאדם לחרוג בהכרח מן המסגרת הדתית, אלא אף מדגיש שחופש המחשבה והביטוי, כשהוא נעשה כדבעי, במתינות, בכוחו גם לזקק ולתקן את העולם הדתי. אולם ההבדל היסודי בין קאנט לרב קוק הוא בכך – שקאנט מדבר על תיקון הממסד הדתי בעוד שהרב קוק מדבר על תיקון וזיקוק בתפיסת הדתית עצמה, תיקון שיניע את האדם גם לפעולה מזוקקת יותר.

גבולות החופש: חופש ואותנטיות

האם החירות המחשבתית, ההימנעות מיראה המקטינה את האדם ואת יכולתו “לשוטט במרחבים” ליפול ולקום ולחוות הריסות רוחניות על מנת לבנות את עולמו הרוחני – מקנה לאדם חופש מוחלט? ודאי שלא. הרב קוק במובנים רבים מאוד מזהה את החופש עם האותנטיות האנושית – היא השאיפה של האדם לטוב. במובן הזה האדם חירותי כאשר הוא מחובר לעצמו:

הטוענים בעד הטבע וחופשיות האדם, שוכחים שהרוחניות שבאדם ובעולם יש גם לה לטבע, והיא מבקשת ג”כ את חופשה, וחופש הרוחניות וטבעיותה, הוא הבסיס של המוסר והתורה.

המגבלות על החופש אינם באים רק מחוץ לאדם אלא גם מתוכו. יש להבדיל על פי דברי הרב קוק בין חופש מדומה לחופש אותנטי. ה”חופש האותנטי” – הוא רצונו העמוק של האדם לטוב ולהיות אדם, צלם א-לוהים. חופש זה מחייב הגבלתו של “החופש המדומה” – הפראי, החורג בצורה גסה ובוטה מן הטוב והמוסר. על כן, החופש גדל כפי הערך שהאדם מזכך את עצמו, ככל שמידת התשובה באדם מתגברת.

בין קאנט לרב קוק – סיכום ביניים

ראינו שבדומה לקאנט, הרב קוק רואה בשחרור המחשבה מכבלי הפחד והעצלנות עניין מרכזי וחשוב ביותר בעבודת הקודש. אם העולם הדתי חסה בצילם של הבניינים שנבנו בעבורו, והוא חושש מלצאת החוצה, הרי שבא הרב קוק וסותר את הבניין. לשיטתו, החופש, האומץ המחשבתי, התמודדות עם טעות ועם הריסות רוחניות כתוצאה מעצמאות מחשבתית – אינם תקלה ובטח שלא מבטאים ירידה רוחנית, כי אם את המעשה הרוחני בעצמו. רק באמצעות החופש המחשבתי, זיקוק יראת ה’ והאבחנה הברורה בינה לבין יראת המחשבה עשוי האדם לתקן את עצמו, את סביבתו ואת עולמו. הימנעות מכך זורעת הרס וארס בעולם הרוחני של האדם עצמו ושל העולם בכלל.

בשונה מקאנט, הרב קוק אינו רואה את יתרון החופש רק בהקשר השינוי החברתי והממסד. מבחינת הרב קוק החופש הוא השער והפתח לזיקוק האמונה והפעולות של האדם בעקבותיה. בנוסף, גם קאנט וגם הרב קוק מדברים בעיקר על “חופש מחשבתי” ולא כחופש פעולה בלתי מוגבל. השינוי הוא עניין תהליכי והתהליך נצרך בכדי לא לפרק את המסגרת.

[1] הרב אברהם יצחק הכהן קוק  זצ”ל –  הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, מייסד הרבנות הראשית, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב בקרב חוגים רבים לאחד מאבות הציונות הדתית.