מאמר מתוך ידיעון סדר שיהיה פה! לחג הפסח
לשולחן הסדר הזה כולם מוזמנים, סביב שולחן הסדר הזה כולם צריכים לשבת. כל גווני החברה היהודית, בארץ ובעולם. וכשכולם יושבים, אל תאמרו זה החכם, זה הרשע, זה שאינו יודע לשאול וזה התם בוודאי אל תאמרו, אני החכם, האמת כולה אצלי, הוא והם הרשעים. לא זו בלבד שאיננו יודעים מי הוא מה כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא שדמויות אלה, הלכי רוח אלו מצויים בנו, בכל אחד ואחת מאתנו. לפעמים אנחנו כועסים שלא בצדק, לפעמים איננו מבינים מה השאלה בכלל ולעיתים אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכול, שהצדק וכול הצדק אתנו. לפעמים איננו מסכימים, לפעמים איננו רוצים אפילו לנסות להבין, לפעמים איננו יודעים מה לשאול. הקולות השונים, שמבטאים דעות שונות, בתוכנו ומחוץ לנו, חשוב שישמעו. חשוב שישמעו סביב אותו שולחן. כולם מגיעים לשולחן, לא עוזבים את השולחן ואת כולם שומעים, וכולם משפחה. כולנו, עם העושר, השונות והמורכבות של כל אחד ואחת ועם המתחים והמחלוקות ביננו.
בשנה זו אנו יושבים בשולחן הסדר עם עננה כבדה שמרחפת מעל לראשנו. המאבק המתחולל לנגד עיננו הכואבות והמודאגות, איננו מאבק רק או בעיקר על הרפורמה המשפטית. זהו מאבק על דמותה העתידית של מדינת ישראל, זוהי דאגה עמוקה לאופייה היהודי של המדינה ולמקומה של הדמוקרטיה בתוכה. המאבק הזה לא יוכרע ברחוב, באגרוף קפוץ, הוא גם לא יוכרע בחקיקה שאטומה לחששות הכבדים של חלק מעמנו. רבים וטובים בתוכנו חוששים שהמדינה היהודית הופכת להיות גזענית, פחות דמוקרטית, עד כדי חוסר אפשרות לקיים את אורח החיים והערכים בהם הם דוגלים. רבים וטובים בתוכנו חוששים שעיקרי היהדות, שהיא בבת נפשם, אינם חשובים דיים בשלושת הרשויות ובעיקר ברשות השופטת. על כך עלינו לדבר, סביב השולחן, ובהסבה, ברווחה, מתוך קירבה ואמון של משפחה אחת. נדרשת אמנה חברתית מחודשת בין כולנו, כולם סביב השולחן ובכולנו יש מן החכם והרשע והתם וזה שאינו יודע לשאול וצריך להקשיב לכולם.
אנחנו צריכים “להגיד” אחד לשני ולבנות יחד אמנה חברתית משותפת, אתוס ישן חדש למדינה היהודית דמוקרטית ולדבר על המשמעות של יהודית בערכיה. לספר את המשותף, לזכור את ההיסטוריה שלנו. לא לשכוח את אי ההסכמות ביננו, אבל לא לעזוב את השולחן בגללן, לדבר עליהן, להגיע להסכמות ולפשרות ברוח מכילה. דמותה של השבת במדינה היהודית והדמוקרטית, מרכזיותה, עצמאותה ואופייה של מערכת המשפט, תנאי מחיה ראויים לכלל האזרחים, הזדקנות בכבוד, חינוך ובריאות איכותיים לכול, היחס שלנו לאוכלוסייה הערבית, קורת גג ראויה, כל אלו ועוד צריכים להיות על השולחן. סביבם יש לגבש אמנה מחודשת.
נבוא לשולחן הסדר הזה, אחרי מאמץ של ביעור החמץ האישי, הפנימי. לא קל להתגבר על הרגשות הקשים שהתעוררו בנו ושעוררו בנו המאורעות אותם אנו חווים. הם נוכחים במרחב האישי והציבורי שלנו. נעשה מאמץ, נגיע נקיים מהשנאה, הגאווה, ההתנשאות, הדורסנות שמאיימים לשלוט בנו. זוהי אחת מהמשמעויות של החירות. חירות הנפש – השחרור מכבלי היצר והרגשות השלילים – או לפחות היכולת שלא לחשוב מתוכם, שלא לפעול מתוכם. נגיע, עם רצון טוב, נרצה להגיע, ‘כל דייכפין ייתי’.
נגבש את עמדתנו לא מתוך פחד, לא מתוך אופנות חולפות, לא מתוך השתייכות לסקטור, לא כי כך אמרו- מתוך חירות, מתוך מחשבה ורצון טוב, מתוך תפיסה של ערבות ואחווה ביננו.
אמנה חברתית המבוססת על המסורת הארוכה והחכמה של העם היהודי, על כבוד האדם, על אדם נברא בצלם. נגבש את האמנה המחודשת ביננו, מתוך למידה הדדית, הקשבה אמתית, גיבוש משותף של היסודות והעיקרים שיעמדו בבסיס המדינה היהודית הדמוקרטית. לא מתוך כפיה, החירות היא תנאי לדת, בלעדיה, בלעדי חופש רצון וחופש בחירה אין קיום מצוות, אין עבודת ה’.
נגבש יחד, את השולחן סביבו היינו רוצים לחיות. שולחן שיאפשר לכולם להיות מה שהם ולהרגיש שייכים. שולחן שמבסס חברה שבה, לצד שמירת וכיבוד הערכים המקודשים של המסורת היהודית והמוסר הכללי, מאפשר לכול אדם לחיות את חייו באופן שהוא בוחר, ללא כפיה מכל סוג שהוא.
ומה עוד נאמר לבנינו ובנותינו בשנה זו?
במידה רבה את מה שאמרנו אנו ואבותינו ואמותינו לפני למעלה משלושת אלפי שנים, ואת מה שחזרו ואמרו, אבותינו ואמותינו לפני אלפיים שנה, ואלף שנים, ומאה שנה ואף לפני שנתיים ושנה, בכל שנה:
שאנחנו חוליה בשרשרת, שזהו מסע ארוך, שיצאנו מעבדות לחירות, שקיבלנו את התורה, שעלינו לארץ, שגלינו ממנה לגלות מרה, ארוכה וקשה, ששמרנו על המסורת שלנו, ששבנו לארצנו והקמנו את מדינתו של העם היהודי, והגענו להישגים מופלאים במדע, וברפואה, ובכלכלה ובהרבה תחומים נוספים. ונאמר להם ולנו-לכולנו שהמסע נמשך. ובמסע הזה יש עליות ויש ירידות ויש מכשולים ויש אתגרים והשנה אנחנו בלב סערה עכורה וחשוכה וגם ממנה נצא. ונגיד לעצמנו ולבנינו לבנותינו שנמשיך לבנות ושלא שכחנו שעבדים היינו, שקיבלנו על עצמנו להילחם בעבדות ובכל עושק ובכל ניצול, שהתחייבנו התחייבות עמוקה ומבוססת – שנשמור על צלם אנוש, נכבד את הזולת ואת הזר, שנפעל באופן מתמיד לתיקון חברתי, שעוד נקים חברת מופת במדינת ישראל.
ד”ר יהודה מימרן הוא איש חינוך וחברה, חבר סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית
צילום תמונה: מכון מנדל
