מדינת ישראל ידעה בעשורים האחרונים גלי עלייה שונים. בשנות התשעים הגיעו למעלה ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר, במשך השנים הגיעו למעלה מ40,000 עולים מאתיופיה, ובשנת 2015 הגיעו כ-30,000 עולים נוספים לישראל. אלה באו בעיקר מאוקראינה (7,000 עולים) ומצרפת (8,200 עולים). הסיבות הדוחפות יהודים לעזוב שתי ארצות אלה ברורות. באוקראינה ישנו עימות מזוין בין התומכים בקשר יותר הדוק לרוסיה, ובין אלו התומכים בקשר יותר הדוק למערב. התומכים בקשר עם רוסיה התארגנו במדינות במזרח אוקראינה לאחר שהתפלגו מהמדינה האוקראינית המרכזית, והתומכים בקשר עם המערב מרוכזים במחוזות המרכזיים והמערביים של המדינה. אצל יהדות צרפת הגורם הדוחף את היהודים החוצה הוא התגברות האנטישמיות, והתחושה שממשלת צרפת לא יכולה או איננה מעוניינת להגן עליהם.

ואולם למרות הדמיון בין שני המקרים ישנו הבדל מהותי ביניהם, כך על פי הניתוח של ד”ר דב מימון מהמכון למדיניות העם היהודי [1]. העלייה מאוקראינה מתנהלת בדפוס המוכר במדינת ישראל – מדובר ביהודים השרויים במצוקה, ובשל כך רוצים לעזוב את מקום מגוריהם, ואין בפניהם אפשרויות מרובות. היכולת שלהם להיקלט במדינות שונות מוגבלת, אם בגלל מדיניות הגירה, אם בגלל קשיים ביורוקרטיים, ולעומת זאת, שערי מדינת ישראל כמובן פתוחים בפניהם. הסיטואציה שונה באשר ליהודים המבקשים לעזוב את צרפת. כאן, בגלל שהיהודים הם בעלי מקצועות מבוקשים, כגון: רופאים, מהנדסים, אחיות, רוקחים וכו’, הרי שהם אטרקטיביים עבור מדינות קולטות הגירה כמו אוסטרליה וקנדה. כמו כן, יהודי צרפת באים ממדינה מפותחת השוכנת במערב אירופה ומביאים אתם הון אנושי רב.

65,000 מיהודי צרפת גילו עניין בעלייה לישראל, ובמהלך כל שנת 2015 רק 8,200 מתוכם הגיעו לישראל. מסתבר, שישראל רחוקה מלמצות את הפוטנציאל של עלייה זו. למה כל כך מעט יהודים עולים ארצה? על פי דברי ד”ר מימון, ישראל צריכה לעשות שינוי פרדיגמה. עד כה רוב רובם של העולים הגיעו מטעמי מצוקה. יהודים נאלצו לעזוב את מקומותיהם ולא היה להם לאן ללכת, אלא לארץ ישראל ומדינת ישראל. אכן, הרבה מן העליות היו כרוכות באידיאליזם ציוני גדול, אולם יש לזכור, כי בפני יהודים אלו לא עמדו אפשרויות רבות. אי לכך, מדינת ישראל לא הייתה באמת צריכה להתאמץ על מנת למשוך אליה עלייה זאת ולקלוט את הבאים. אמנם, בשנים הראשונות קליטת עלייה הייתה כרוכה במאמץ של האוכלוסייה הוותיקה ,אבל היה ברור, שהעלייה תורמת לצמיחה כלכלית, ושהתעצמות ישראל תלויה בעלייה. במידה זו או אחרת המדינה ניסתה להשתמש בעולים לצרכיה, והעולים קיבלו את מה שהמדינה הציעה להם. (כמובן, בין קבוצות שונות של עולים היו הבדלים משמעותיים בעניין היחסים בין העולים והמדינה אף על פי שהמסגרת הייתה משותפת).

דא עקא, ליהודים מצרפת יש אפשרויות נוספות, ואם לא יימצאו פתרונות לבעיות הקליטה בהן הם נתקלים, הרי שהם יישארו בצרפת תוך הסתרה חלקית של זהותם היהודית, או שהם יהגרו לאנגליה, קנדה, אוסטרליה או ארה”ב. השאלה היא, האם מדינת ישראל מוכנה להתאמץ על מנת להיות אטרקטיבית לעולים ולהתחרות עם יעדי הגירה אחרים.

על מנת לעשות כן, המדינה צריכה לפתור שלוש בעיות קליטה שנתקלים בהן עולים:
בעיית התעסוקה, בעיית חינוך הילדים ובעיית הדיור.

בעיית התעסוקה – רוב העולים בכוח הם בעלי מקצוע שצריכים רישוי מחודש על מנת לעבוד בישראל, החל מסוכני ביטוח ועד רופאים. תהליך הרישוי בישראל מסובך וקשה, ובייחוד כאשר מדובר באדם בגיל העמידה, הרגיל לעבוד בשטח, ונדרש לעמוד שוב במבחנים, גם אם ניסיונו המעשי לא יסולא מפז. יש לשחרר חסמים אלה, ולהעביר את תהליכי הרישוי ותהליכי ההשתלמות המקצועית אל ארץ המוצא, על מנת שאדם ממדינה מפותחת במערב יוכל לעבוד במקצועו מיד עם הגעתו לארץ (בדומה למה שקורה בקנדה ובארצות הגירה אחרות).

בעיית חינוך הילדים – כ-8% מילדי העולים מצרפת, שהיו נורמטיביים בארץ המוצא, נושרים מבית הספר, ושיעור לא מבוטל מהם נושרים מהצבא. צריך למנות מלווים מיוחדים כדי ללוות את הנוער העולה הן בבית הספר והן לקראת הגיוס ובזמן השירות בצבא.

בעיית הדיור – כמו הרבה מאוד ישראלים ותיקים גם העולים מתקשים להגיע לדיור משביע רצון ובר השגה.

משפחות רבות מצרפת מעוניינות מאוד לעלות לישראל, אבל במצב הקיים היום הן מסתכנות בוויתור על קריירות מוצלחות ברפואה, רפואת שיניים וכד’ ועל דירות מרווחות מבלי לקבל שום ערובה להשגת עבודה ודיור בישראל באופן משביע רצון.

פתרון בעיות אלו דורש תקציבים ושינויים מרחיקי לכת בחלק מהתחומים הנדונים. בעבר התקבלו בממשלה החלטות שנועדו לפתור בעיות, אולם החלטות אלו לא יושמו במלואן. השאלה היא מה מדינת ישראל רוצה. האם היא מעוניינת בעלייה מהמערב, הרי שעליה להשקיע בזה.

[1] Plan israélien pour l’Aliyah de France, Jewish People Policy Institute, 2015.