בשנה החולפת אירעו מספר אסונות הומניטריים, נמנה רק מקצתם. בינואר האחרון קרס סכר מרכזי בברזיל וגרם למותם של כמעט מאתיים אנשים על ידי הצפות ומפולות בוץ. ישראל הוציאה משלחת צה”ל הכוללת כוחות מחיל הים, כלבנים, אנשי מילואים וצוות רפואי כדי לסייע לברזילאים. במרץ האחרון היכה ציקלון דאי (Idai) במדינת האפריקנית מוזמביק השוכנת למרגלות האוקיינוס ההודי. כשש מאות אנשים נהרגו כמאה שלושים אלף נותרו ללא קורת גג, האזור היה מוכה הרס והצפות וללא מים נקיים זורמים, בהיעדר מוסדות אזוריים מתפקדים עלתה התחלואה בכולרה ומלריה. ברם, מדינת ישראל לא שלחה משלחת רשמית לסיוע הומניטרי במוזמביק. לבסוף, בתחילת חודש ספטמבר היכה הוריקן דוריאן בקרביים ובעיקר באיי הבהאמה וגרמה להרס רב, החרבת בתים רבים והצפות ענק שאילצו אלפי בני אדם לעזוב את בתיהם. בעת כתיבת שורות אלו ישראל טרם שלחה סיוע הומניטרי לאיי הבהאמס.

מעניינת מערכת השיקולים השונים בבחירה של מדינת ישראל למי לשלוח סיוע הומניטרי. כמובן שישנם משברים אשר קיימים זמן רב ויש לעזור באופן תמידי כגון משברי רעב ומלחמות אזרחים בחלק ממדינות אפריקה. לעומת זאת, ישנם אירועי קיצון שהתרחשו בעולם ובגללם היה צורך בסיוע הומניטרי מידי, שכן, ככל שהזמן עובר סיכויי ההישרדות קטנים. לדוגמא ברעידות אדמה כאשר אנשים קבורים תחת הריסות ישנו זמן קצוב שהם יכולים להישאר בחיים ולכן סיוע ממוקד באמצעות הטכנולוגיה של פיקוד העורף הוא חיוני להצלת חיי אדם.

שאלות רבות מתעוררות לאור כך: האם ישנם מניעים פוליטיים וכלכליים כגון עזרה למדינות אשר נמצאות ביחסים דיפלומטיים עם ישראל או מדינות המקיימות קשר כלכלי עם ישראל? – אם כן, אין מדובר באלטרואיזם כי אם בסיוע תלוי אינטרסים. כלומר הסיוע ההומניטרי נותן לישראל יותר לגיטימציה בינלאומית וכן בבוא העת פתח לעזרה בינלאומית לישראל בעת צרה (לדוגמא בחודש מאי האחרון כאשר שריפות השתוללו בארץ הגיע סיוע בינלאומי במטוסי כיבוי). כמו כן, יש לקחת בחשבון כי יש לנו תקציב מוגבל ומתעוררת השאלה כמה מכספי מדינה ניתן להקצות לעזרה בחוץ לארץ?. אך קודם לכן יש לשאול שאלה בסיסית יותר: האם על ישראל לסייע למדינות אחרות בזמן שקיימות מצוקות בקרב העם היושב בציון? כלומר האם קיים יסוד יהודי הלכתי מוסרי המטיל אחריות על המדינה ועל הפרט לדאגה לזרים? בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להתייחס ראשית למחויבות שיש למדינה וליחידים כלפי העם, ולאחר מכן לראות מהי האחריות שלנו כלפי העולם.

בתלמוד מופיע כלל יסודי המנחה את נתינת אופני הצדקה והסיוע:

“דתני רב יוסף “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ” עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין”.[1]

לדין זה ישנו הגיון אנושי בריא שכן ישנה מחויבות לסביבה הקרובה שלי לפני הסיוע לכל העולם. רעיון הדומה לדין בנרות חנוכה ונרות שבת. כאשר לעני ישנו רק נר אחד ערב שבת חנוכה, האם הוא ידליק אתו נר שבת או נר חנוכה? על האדם להדליק נר שבת. הרובד העמוק של הלכה זו הוא שאדם צריך לדאוג לשלום הבית שלו המיוצג על ידי נרות השבת, לפני שיוצא לעולם לפרסם את הנס, על ידי נרות חנוכה.

במידה והבית עדיף על העולם, איך אפשר להצדיק שבשנת 2018 משרד האוצר תיקצב יותר מתשע עשרה מיליון שקלים המיועדים לסיוע הומניטרי בחוץ לארץ?! איך אפשר לתת כספי מיסים עבור מדינות אחרות כשיש די עניים ומצוקת לפתור בארץ?. עוד יש לשאול מדוע ישראל כמדינה עוזרת במקרה אחד ולא באחר, וכן האם המחויבות היא רק של המדינה לסייע או האם ישנה אחריות אזרחית של יחידים לעזור?.

נברר מהיכן נובעת המחויבות המוסרית לעזרה המוניטרית לזרים דווקא. ראשית, במקור הפותח את דיוננו נאמר “עמי ונכרי, עמי קודם” משמע שאמנם ישנו סדר קדימות לנתינה אך לצד זאת יש מצוה ערך וחשיבות גם לנתינה לגוי. יתר על כן המחויבות לנתינה לזר ולגר מודגשת מספר פעמים בתורה “כי גרים הייתם בארץ מצרים” הדרך בה מתנהגים כלפי הגר מראה מה רמת היהדות שלך. כלומר אדם נמדד לפי היחס שלו לרעיו ולזרים, שכן התודעה הלאומית שלנו התחילה כאשר היינו זרים במצרים. הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם בראשית דרכו, בשעת קושי ומשבר, הוא יסוד חשוב המוביל לרגשות אמפתיה ומתורגמות למעשה מוסרי של עזרה לאחרים.

ביטוי נוסף, של סיבתיות של זיכרון וניסיון של קושי המוביל לעזרה עולה מדברי המרכז לתקשורת בין לאומית באוניברסיטת בר אילן: “מדינת ישראל היא אחת מהשחקנים המובילים בעולם במתן הסיוע למדינות אחרות בנוגע להקלת אסון, סיוע חקלאי, סיוע רפואי וקליטת פליטים. נכון להיום, ישראל מסייעת ל-140 מדינות. שכן ישראל צברה ניסיון בהקלה בנזקי אסונות, דרך המצוקות שלה עצמה ומשתמשת בכישורים האלה כדי לסייע למדינות אחרות שחוו אסונות[2].

בפועל עיקר הנתינה בישראל היא לפי הכלל של “ענייני עירך קודמים” הן מכספי הציבור והן מעמותות. שכן הוצאות משרד הרווחה המושקעים בציבור בישראל הם מעל 7.5 מיליארד שקל, כלומר היחס בין ההשקעה בציבור הישראלי לבין הנתינה לסיוע הומניטרי בחו”ל הינה פחות מרבע אחוז. כמו כן מספר העמותות האזרחיות העוזרות לאוכלוסייה בארץ גדולה בהרבה מאשר עמותות ישראליות כגון “תבל בצדק” “לוחמים ללא גבולות” ו-“IsraAID” המשקיעות בסיוע בינלאומי. כלומר, עמותות אלו ביחד עם אזרחים רבים מראים כי לצד עקרון ‘עניי עירך קודמין’ ישנה מחויבות בסיסית לעזרה לאחר. הדוגמא הטובה ביותר לסיוע הומניטרי שלא על מנת לקבל פרס, סיוע שהינו גם מטעם המדינה וגם מטעם האזרחים, הוא ההיחלצות בעת המרד המתמשך בסוריה. מחד ישראל מעניקה טיפול רפואי לאזרחים סוריים הנמצאים סמוך לגבול ומאידך אזרחים יוזמים פעולות רבות ומגייסים כספים לעזרה לפליטים, אפילו שמדובר במדינת אויב.

לסיכום, ראינו כי מלבד האינטרס הצר, הפוליטי והכלכלי של סיוע הומניטרי למדינות אחרות ישנה גם מחויבות מוסרית הנובעת מהתודעה הקולקטיבית של הסיפור ההיסטורי שלנו כעם, אותו התחלנו כזרים במצרים ולאורו אנו נמדדים ביחס לזרים. ראינו כי עיקר ההשקעה צריכה להיות בסביבה הקרובה “בעניי עירך” אך אין זה פותר ממחויבות בסיוע לזרים בסיוע הומניטרי לא רק של המדינה אלא גם של הפרטים כיהודים.

[1] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף ע”א, עמוד א

[2] http://cic.biu.ac.il/?section=187