חלק ב- מתוך ידיעון כבקרת רועה עדרו – על מנהיגות ומונהגים
חָנֵּנוּ יָהּ חָנֵּנוּ בִּזְכוּת משֶׁה רַבֵּנוּ
משֶׁה רַעְיָא מְהֵימְנָא שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה
מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר חַי בְּאַרְצֵנוּ
שָׂם מִצְרַיִם לְשַׁמָּה עָשָׂה בָהֶם נְקָמָה
בְּכחַֹ וְיָד רָמָה מִשָּׁם הוּא הוֹצִיאָנוּ
הוּא לַשָּׁמַיִם עָלָה נָצַח מַלְאֲכֵי מַעְלָה
הִנְחִיל לְעַם סְגֻלָּה אֶת תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ
חִלָּה פְּנֵי ה’ בְּעָמְדוֹ עַל הַר סִינַי
הִצִּיל אֶת עַם אֱמוּנַי הֵגֵן עַל אֲבוֹתֵינוּ
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָהּ בְּמִדַּ ת נֶצַח זָכָה
גַּם בִּכְהֻנָּה וּמְלוּכָה אֱלֹהִים עִטְּרָנוּ
קָדוֹשׁ צַדִּיק וְעָנָו הִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו
גַּם לֹא כָהֲתָה עֵינָיו לֹא נָס לֵחוֹ מִמֶּנּוּ
חָנֵּנוּ יָהּ חָנֵּנוּ בִּזְכוּת משֶׁה רַבֵּנוּ
[הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדאד]
לאחר שבפרק הקודם זיהינו אבחנה בין 3 סוגי מנהיגות (חוקית, מסורתית וכריזמטית) נבקש כעת ללכת בעקבותיו של המנהיג הראשון של העם היהודי משה רבנו שעליו נאמר “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה” (דברים ל”ד, י’). ככל אדם, גם משה רבנו מוצג בתורה בדרכים שונות אשר יכולות להאיר על מנהיגותו מצדדים שונים. אף פרשני התורה לאורך הדורות ביקשו להדגיש צדדים שונים באישיותו ומנהיגותו של ראש הנביאים בהתאם לתפיסת עולמם ומתוך התכתבות עם תקופת החיים בה פעלו.
בפרק זה נצא למסע בבית המדרש ובארון הספרים היהודי ונפגש עם דמותו של משה רבנו, עם צורות המנהיגות השונות בהן פעל אל מול עם ישראל ולאחר מכן נבקש לדלות משמעות גם לדורנו אנו ולמנהיגות אותה אנו מבקשים לעצמנו.
היה זה מרטין בובר שטען כי “הרוצה ללמוד ממקור ראשון, מי היה משה ומה היו חייו, על כורחו ילך אצל סיפור התורה. מקורות אחרים אינם באים בחשבון רציני”[1] וגם אנחנו נצעד בעיקר בין פסוקי התורה יחד עם מעט מפרשנות חז”ל לאורך ההיסטוריה. את כל רוחב ועומק דמותו של משה רבנו איננו מתיימרים להקיף אך לדעתנו ניתן לזהות בדברים אלו קווי מסגרת חשובים.
משה רבנו כסמכות חוקית
משה הוא בראש ובראשונה מנהיג העומד בראש פירמידת המשפט והחקיקה. עצתו של יתרו חותן משה אשר יצרה מערכת היררכית שהתנהלה על בסיס העיקרון כי “אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם” (שמות י”ח, כ”ו). יצרה את המציאות בה יש תוקף רציונאלי להקשבה למשה – הוא הבכיר ביותר במערכת מה שמביא לידי ביטוי את אחד המאפיינים המרכזיים של הסמכות החוקית. אותם שופטים במערכת הבירוקרטית נבחרים לא על בסיס אישי אלא על פי קריטריונים וכישורים ברורים אותם הגדירה התורה עצמה באומרה כי דרושים לתפקיד “אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע”(שם שם, כ”א.) והם אלו היוצרים את אותו “מטה מנהלי” שבראשו עומד משה רבנו, מערך שיילך וייבנה ככל שיבשיל העם בלכתו במדבר בדרך לארץ ישראל.
בפרשנותו לשירת הים מבקש הנצי”ב מוולוז’ין להבין את מערכת השלטון המצרית אשר טבעה בים ואבדה לבלי חזור. על המילים “סוס ורכבו רמה בים” מבאר הנצי”ב כי “במשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל, דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו, כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים, והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף, ושר האלף לראש שרי צבאות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה, ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס, וכל אלה רמה בים”[2].המערכת המצרית התאפיינה בשלטון של החזק על החלש, בפירמידה בה העליון רודה במי שתחתיו כמו הרוכב על סוסו. את המערכת הזו ביקש א-לוהים להעביר מן העולם ותחתיה להציב אלטרנטיבה של סמכות חוקית השואבת את כוחה לא מרודנות אלא מחכמה, יכולת שפיטה וכישורים ברורים ומוגדרים. בראש המבנה השלטוני הזה עומד משה רבנו כשופט העל.
את אותה נקודה ניתן לזהות גם בדברי חז”ל המתארים את סדר לימוד התורה לעם. כך מתאר התלמוד את הדברים[3]: “כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה”. משה רבנו היה הסמכות ללימוד הדברים – הוא לימד לאהרון ואח”כ לבניו ולזקנים, הוא זה “שמוודא הבנה” אצלם ובעצם מכשיר אותם להעביר את הדברים הלאה. משה מעביר את התורה לעם והוא גם זה המעניק לה את הפרשנות שלה ומתוקף כך קיבל גם את סמכותו כשופט עליון.
מאפיין נוסף של הסמכות החוקית הוא העיקרון אשר קובע כי הציות למנהיג הוא מתוקף תפקידו ללא קשר לזהותו האישית. את הנקודה הזו ניתן לזהות בצורה ברורה בדברי השבטים ליהושע, יורשו של משה רבנו. לאחר מותו של משה פונים בני ישראל ליהושע ומודיעים לו בצורה חד משמעית: “כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ” (יהושע א’, ט”ז-י”ז.), סמכותו של יהושע נובעת מאותו מקור ממנו שאבה את כוחה סמכותו של משה וזו העובדה כי הוא עומד בראש פירמידת השלטון ולאו דווקא מתוקף זהותו האישית.
גם לאחר מותו אנחנו עדיין ממשיכים לזהות את משה כסמכות החוקית העליונה. התלמוד מתאר דו שיח בין משה והקב”ה וכך מסופר : ”אמר (הקב”ה): אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות, לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו” (בבלי מנחות כ”ט ע”ב). האפשרות להמשיך ולפרש את מערכת ההלכות והחוקים של התורה ממשיכה לינוק מכוח סמכותו של משה אשר היה זה שקיבל את התורה, פירש אותה ומסר אותה לעם. התקבלות המושג ‘הלכה למשה מסיני’ בקהילות ישראל מעידה על כוחה של סמכותו החוקית של משה אשר מעידה גם על סמכותה החוקית של התורה אותה הוא הוריד לעם מהר סיני.
משה רבנו כסמכות מסורתית
לכאורה ניתן היה לתאר כי משה רבנו יהווה דגם משמעותי של סמכות מסורתית שהרי היהדות היא גם דת ומהיותה כזו היינו מצפים כי היחס למשה במקורות השונים יהיה דומה ליחס אותו קיבלו ומקבלים אנשים הנושאים בתפקידים רבניים ודתיים שונים אבל כפי שנראה המציאות מעט מורכבת יותר ממה שנדמה במבט ראשון.
מעצם היותו של משה “נותן התורה” נוספת על סמכותו החוקית גם סמכות מסורתית. הביטוי השגור בקרב העם “ממשה עד משה לא קם ממשה”[4] מציג לנו את משה כבסיס של מסורת הפסיקה היהודית, כך גם ניתן ללמוד מתוך דברי המשנה באבות : “מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה”(פרק א’, משנה א’). המשנה מציבה את משה בראש סדר מסירת התורה שהיא הבסיס לתפיסת המסורת[5].
גם בתיאורו של הרמב”ם לתהליך מסירת תורה שבע”פ ניתן לראות את משה רבנו כמי שמתחיל את תהליך המסירה: “כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו… כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעֵד, שנאמר: “לקֹח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה’ א-להיכם, והיה שם בך לעֵד”… והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה. אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל” (הקדמה למשנה תורה, א’-ג’). משה מתואר כסמכות שבידיה האחריות להעברת התורה לדורות הבאים ומאז ועד היום משה רבנו הפך לדגם של מה שאנחנו מכירים היום כרבנות, תפקיד סמכותו אשר בבסיסו עומדת האחריות להעברת התורה לציבור הרחב.
משה רבנו כמנהיג מסורתי שואב את כוחו מאותה תורה אותה קיבל בסיני ואותה העביר לדורות הבאים[6]. מצב זה בא לידי ביטוי בעובדה שמשה כמנהיג מסורתי אינו עומד “מעל לתורה” ואין לו מעמד מיוחד ביחס אליה אלא גם הוא כשאר העם כפוף לאותה מערכת חוקים (ואולי אפילו למערכת ערכית וחוקית מחמירה יותר). כאשר הגיעו בנות צלפחד אל משה ודרשו “תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ” (במדבר כ”ז, ד’). לא רק שמשה אינו מחליט על דעת עצמו ופונה לא-לוהים על מנת לדעת מה הדרכת התורה במקרה כזה אלא שבעקבות דברי א-לוהים בעניין הוא גם מדריך את העם מה עושים בסיטואציה כזו[7].
דוגמא נוספת לעמידתו של משה אל מול מערכת התורה והמסורה היא דברי הקב”ה למשה ביחס לסיפור הוצאת המים מן הסלע. בניגוד לציווי אלוהים אשר אמר “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו” (במדבר כ’, ח’). בפועל “וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם” (שם פסוק י”א). פעולתו של משה בניגוד לציווי המפורש גוררת תגובה מיידת של הקב”ה: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם” (שם פסוק י”ב), תגובה זו מפורשת ע”י הרשב”ם כתגובה “לא פרופורציונאלית” אבל תירוצו הוא “לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה” (רשב”ם במדבר כ’, י’) . מדבריו ניתן ללמוד בפירוש שגם ממשה מצופה לציית לדברי התורה ודברי הקב”ה אפילו יותר מכל אדם אחר בעם.
גם לפני מותו של משה אנחנו מקבלים תיאור של הדברים מזווית אחרת. התלמוד מעלה את השאלה מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה בהם מתואר מותו של משה רבנו. לאחר שנדחית הדעה הראשונה (שיהושע הוא זה שכתבם) נאמר: “אלא עד כאן הקב”ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב”ה אומר ומשה כותב בדמע” (בבא בתרא דף ט”ו ע”א). התיאור מכמיר הלב, של משה כמי שכותב בעצב ובדמעות את הפסוקים שמתארים את מותו שלו, מדגיש גם הוא את היותו של משה כפוף לתורה ולא כמי שנמצא “מעליה”.
משה כסמכות כריזמטית
קשה שלא לראות במשה רבנו מנהיג כריזמטי. את תחילת דרכו המנהיגותית מתארת התורה כאירוע שאינו תלוי בתכונה מסוימת של משה אלא בבחירה אלוהית בו כמי שמיועד להוציא את עם ישראל ממצרים. עד אותו רגע בהיסטוריה היהודית כל התגלות ומתן ציווי היו לאנשים פרטיים דוגמת נח ואברהם אבינו או לראשי משפחות דוגמת יעקב ויוסף, סמיכתו של משה למנהיג העם היהודי על ידי א-לוהים העניקה לו מעמד מיוחד שנראה שהתקבל על העם כולו ללא עוררין מהרגע הראשון [ערעור מאוחר יותר על מנהיגותו של משה ניתן לזהות בסיפורו של קרח ועדתו וסופם בנס פתיחת האדמה ובליעתם בתוכה מה שמדגיש את כוחה המיטי של אותה מנהיגות בעיניי העם העומד ורואה את הדברים ובעינינו כקוראים של הפרשה אלפי שנים אח”כ].
במהלך הדורות נכתבו פרשנויות רבות המבקשות לייחס למשה רבנו תכונות א-לוהיות או על אנושיות. המדרש (שמות רבה ב, כ) מביא בשם רב: “לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה” מה שמתאר את משה כדמות מיוחדת כבר מרגע לידתו וכך מובא גם בתלמוד (סוטה י”ב ע”ב): “בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: “ותרא אותו כי טוב הוא” וכתיב התם: “וירא א-להים את האור כי טוב” ובהמשך שם מובא התיאור של בת פרעה המושה את הילד מהיאור ורבי יוסי ברבי חנינא מתאר כי: “ראתה ששכינה עמו” (שם), מה שמתאים לתיאורו של משה כילד שונה משאר הילדים.
האמת היא שהדבר לא התחיל בפרשנות מאוחרת אלא גם בתורה עצמה אנחנו יכולים לזהות את משה כבעל תכונות אלוקיות או על-אנושיות במידה מסוימת. בסיפור “האישה הכושית” התורה עצמה מעידה כי “הָאִישׁ מֹשֶׁה [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר י”ב, ג’) ואלוהים שם ממשיך ומעיד כי “לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט” (שם, ז’-ח’) וברור כי מטרת הקביעה הזו היא להאדיר את דמותו של משה כבחירה אלוקית שלא ניתנת לערעור. גם בסופה של התורה אנחנו מקבלים תיאור שאינו משתמע לשתי פנים, הקביעה “ולֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים ל”ד, י’.) לא משאירה מקום רב לפרשנות ומעמידה את משה מעל לכל מנהיג שהיה (ואולי גם שיהיה) לעם היהודי.
מקום נוסף בו ניתן לזהות את ההתייחסות למשה כמנהיג כריזמטי הוא ברגעים שהובילו לחטא העגל. תיאור התורה כי “וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (שמות ל”ב, א’) מבטא את אחד המאפיינים החזקים של מנהיגות כריזמטית אשר משווה בין העלמותו של המנהיג ובין פירוק, אובדן דרך והרגשה כללית של עדר ללא רועה. אותה תפיסה ביחס להיעלמותו של המנהיג מקבלת חיזוק מפרשיית מותו של משה. פסוקי התורה שמתארים כי “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה” מעצימים את דמותו של משה כמי “שעלה לשמיים” (דברים ל”ד, ו’) (בדומה לדרך שבה יתואר אח”כ ‘מותו’ של אליהו הנביא) וכמעין הגנה מפני הפיכת מקום קבורתו של משה לאתר קדוש[8].
דומה אבל שונה אצל משה רבנו
למרות הדמיון הרחב שניתן לזהות בין תכונותיו ומאפייניו של משה רבנו ובין המאפיינים השונים של סמכות כפי שהגדיר אותם וובר, עדיין ניתן לזהות הבדלים משמעותיים בין דמותו של משה רבנו ובין המאפיינים השונים אותם ניסו להגדיר החוקרים השונים בתחום, נפרט כאן רק מעט דוגמאות רלוונטיות.
לעומת הסמכות החוקית אשר התפרשה בעת החדשה כבסיס למשטר הדמוקרטי שבו הציות הוא לראש הממשלה ולפקידים השונים ללא קשר לזהותם, סמכותו של משה הוענקה לו ע”י אלוהים ולא מתוך בחירה של הציבור זאת מעבר לעובדה שהציות למשה הגיע לא מתוך תפקידו אלא דווקא מתוך הדמות שנראתה לעיניהם ועשתה לעיניהם מופתים וניסים אלוהים.
זה גם המקום להוסיף שמשה לכשעצמו ראה בסמכותו החוקית עבודה בלעדית שלו ולולא עצתו של יתרו יכול להיות כי היה ממשיך בחקיקה ובמשפט ע”י אדם יחיד מה שבסופו של דבר יכול היה להוביל לנבואתו של יתרו: “נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ” (שמות י”ח, י”ח).
גם אל מול הסמכות המסורתית אנחנו רואים הבדל בין המאפיינים העקרוניים ובין דמותו של משה. בסמכות מסורתית קלאסית ישנו מטה מנהלי המתמנה ע”י המנהיג ומאופיין בעיקר בנאמנות למנהיג ללא קשר ליכולות. הם אינם ממונים במערכת סדירה של מינויים ולעתים אינם מחזיקים בכישורים מיוחדים. גם כאן אצל משה אנחנו מוצאים התנהלות שונה. משה עצמו לא ממנה את “המטה המנהלי” דוגמת הכהנים אלא גם הם ממונים ע”י אלוהים וגם את השופטים אותם ממנה משה ניתן לאבחן כאנשי מקצוע אשר אופיינו בקריטריונים ברורים דוגמת “אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע” (שם שם, כ”א) ולא כאלו שנבחרו אך ורק בגלל נאמנותם למשה.
מצד האמת ניתן גם לערער על עצם הגדרתו של משה כמנהיג מסורתי שהרי הסמכות המסורתית שואבת את כוחה ממקור היסטורי מסורתי ומשה הרי התמנה וקיבל את כוחו וסמכותו ישירות מאלוהים ולא בגלל מערכת היסטורית כלשהיא.[9]
גם בנוגע לסמכות הכריזמטית ניתן למצוא מרחב שלם של טענות מהן ניתן להסיק כי התורה אינה מעודדת סמכות שכזו. הביקורת הראשונית של עם ישראל כלפי משה “יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ” (שמות ה’, כ”א) מוכיחה כי מהרגע הראשון לא ביקשה התורה להעמיד את משה כמנהיג שדורש ציות עיוור. העובדה שמשה נענש על מעשיו בצורה פומבית ‘מנטרלת’ את האפשרות של הבנה מוטעית כאילו הוא מנהיג על-אנושי שאינו עלול הטעויות[10] וכפי שראינו לעיל מדברי הגמרא במסכת סוטה אפילו מקום קבורתו אינו נודע כדי שלא להאדיר את כוחו של משה לאחר מותו.
מאפיין נוסף בסמכות הכריזמטית שאינו מקבל ביטוי במנהיגותו של משה הוא חוסר ההיררכיה. על אף שמשה היה מנהיג דגול נוצרה סביבו מערכת של כהונה, של חקיקה ושל משפט שאינה תלויה רק בו אישית אלא מערכת מסודרת ששואבת את כוחה מסוגי סמכויות שונות ולא רק מכוחו וגדולתו של משה.
סיכום
מעיון בפסוקים לאורך התורה ומדברי הפרשנים השונים ניתן ליצור תמונה שלמה ומורכבת ביחס לאופי סמכותו של משה. מצד אחד חשוב לתורה לחזק את דמותו של משה ולמצב אותו כאב טיפוס משמעותי להנהגה של עם ישראל, דמות זו יונקת את סמכותה הכוללת מסוגים שונים של מבני סמכות ומכילה בתוכה לא רק את משה כמנהיג רוחני אלא גם כמחוקק, כשופט, כרב וכמעביר המסורת. מצד שני ניתן לזהות את “גבולות הגזרה” שמבקשת התורה להניח לכל מנהיגות ולזו של משה בפרט. אמנם לא יהיה עוד נביא כמשה אבל אין זה אומר שדמותו אינה אנושית וכפי שכבר כתב הרמב”ם (הלכות תשובה פ”ה, ה”ב.): “אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ” מה שמוכיח שבאופן תיאורטי כל אדם יכול להגיע לאותה מדרגה אלא שגם אחרי שאמרנו זאת דמותו של משה עולה ונישאת, אולי דווקא בגלל ענוותנותו של משה יכלו להיכנס בדמותו כל סוגי הסמכויות יחד ומידה אפילו קטנה של גאווה (שנמצאת בכולנו) לא יכולה הייתה לאפשר את הגיוון הזה בהנהגה.
בפרק הבא נבקש לבחון את הדברים מנקודת מבטם של העם. האם אנו כציבור נדרשים לפעול בצורה אקטיבית על מנת למנות את המנהיג שנראה לנו ראוי, האם אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את ההנהגה כמובנת מאליה או שנדרש חוש ביקורת גם ביחס לגדולים שבמנהיגים. נדמה שהעולם היהודי לאורך הדורות ניהל שיח ארוך ועמוק גם בנושא הזה.
[1] בובר מ’, משה, הוצאת שוקן, ירושלים ות”א 1999 עמ’ 31.
[2] העמק דבר שמות פרשת בשלח פרק ט”ו.
[3] עירובין נ”ד עמוד ב.
[4] כך כתב החסיד רבי יוסף יעבץ זצ”ל (חי לפני למעלה מ-500 שנה, בתקופת גירוש ספרד) בספרו אור החיים (תחילת פרק ט) וכ”כ עוד החיד”א זצ”ל בספרו שם הגדולים (מערכת מ אות קי)
5] על הקשר שבין מסירת התורה ובין מושג המסורת (והמסורתיות) עיינו פירון, ש’ ישראל השלישית, ידיעות ספרים ישראל 2021.
[6] אי אפשר לבטל את העובדה כי משה נולד גם למשפחה מיוחסת שהרי אביו עמרם היה בעצמו גדול הדור שהשפיע על בני עמו כפי שמתואר בתלמוד מסכת סוטה דף י”ב. יחד עם זאת ואעפ”כ לא נראה כי משם שאב משה את סמכותו לא זו הכריזמטית וודאי לא את זו המסורתית.
[7] ניתן לראות שדבריו נכנסו לקאנון ההלכתי של העם ולמסורת הפסיקה מעצם העובדה שבספר יהושע (י”ז, ד’) נאמר בפירוש: “וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה’ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן” בפרק בו מתוארת חלוקת הנחלות בארץ ישראל.
[8] כך לדוגמא מתאר התלמוד במסכת סוטה דף י”ד: ”מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב”ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם“
[9] אל מול הטענה הזו ניתן לתרץ כי משה רבנו עצמו היה בן של משפחה מיוחסת ביותר. אביו עמרם היה גדול הדור, ולפי המדרשים היה בעצמו מנהיג שהשפיע על בני דורו כפי שמופיע בתלמוד מסכת סוטה.
[10] בניגוד לתפיסה המצרית לדוגמא אשר ביקשה להפוך את פרעה לאלוהים. עיינו למשל מדרש רבה, פרשת וארא: “לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, לא היה יוצא אלא המימה לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא בבקר, בשעה שהוא נצרך”
