מאמר מתוך ידיעון פורים תשע”ו- “מילים מתחפשות- פולטיקלי קורקט”
התקינות הפוליטית מבקשת לעיתים להסיר טקסטים שאינם ראויים, וכך קרה ליצירת המופת של מארק טווין האקרלבי פין. אולם מה הדין שעה שמדובר בפרקים מתוך ספרות הקודש, לא כל שכן בפרקי תנ”ך ובמצוות התורה? ההוראות על כיבוש הארץ והשמדת העמלקי הם דוגמה לדילמה האם לקיים דיון אמתי ונוקב, או לגלות נאמנות לערכים הליברליים וללא ללמד את ספר יהושע בבית הספר.
“נשאלנו שאלה: כיצד להתמודד עם תופעות שמעלה הספר: הכיבוש, החרם, ההשמדה, ההתנחלות – בעיות אשר מקבלות ממדים חדשים והארה חדשה לאור מציאות ימינו?” כך בחרה פרופ’ יאירה אמית לפתוח את מאמרה: ‘הוראת ספר יהושע ובעיותיה’, מאמר אותו היא מסיימת בקריאה להסתייגות ממסריו של הספר ולהצגתם כאידיאולוגיה שלא מומשה [1]. אמית איננה היחידה שנעה בחוסר נוחות על כיסאה לנוכח פרקי הכיבוש שבספר יהושע. חריף ממנה בהתבטאותו היה ס’ יזהר, מהבולטים שבסופריה העבריים של הארץ:
התיאור הזוועתי בספר יהושע, איך יורשים, מורישים, משמידים עם וקוראים לזה “התנחלות”. איך מוטלת על עם אחד זכות להוריש את זולתו ולרשת את ארצו? ומדוע חובה להכחיד עם היושב על אדמתו במולדתו? זהו קוטב הקנאות הקיצונית שגם הוא ידוע לאורך כל ההיסטוריה [2].
אפשרות אחת להתמודד עם פרקים שאינם ‘הפוליטיקלי קורקט’ הגם שהם מופיעים בספר הספרים, היא להוקיע אותם, לצמצמם אותם, להעמידם בהקשר ועוד. אפשרות שנייה מציע פרופ’ אליעזר שבייד, היורד לעומק הרעיון של הורשת הארץ מפני הכנעני והצו להשמדת העמלקי [3]:
אף אין הא-ל נתפס במקרא כשופט אכזר. מידותיו רובן רחמים, והאדם הנדרש ללכת בדרכי א-לוהיו נדרש להרבות בצדק וברחמים ולהרבות חסד ואהבה בעולם.
אבל הא-ל מתגלה בכל זאת גם כקנוא ונוקם, והאדם שהולך בעקבותיו צריך לפעמים שיתגלה גם הוא במידות הללו. אימתי? כשבמדובר באלילות במשמעה האחרון. כשמדובר ברע הגמור. הרע הגמור ראוי לשנאה. הרע הגמור ראוי לעקירה אכזרית ומוחלטת.
אין הרעיון הזה מופיע כניגוד למוסר, אלא כמתחייב באורח החלטי ועקבי מאותו עקרון המחייב אהבה וחסד וחמלה, שאין אתה אוהב כראוי את הראוי לאהבה ואין את חומל על הראוי לחמלה אם אינך שונא את הראוי לשנאה ומתאכזר לאכזר. זהו ההסבר ל”יוצא מן הכלל” שבציווי הצורני לגבי עמלק ולגבי יושבי ארץ כנען.
כיצד ניתן להרגיש בנוח עם הורשת הכנעני והשמדת עמלק? לפרופ’ שבייד תשובה ברורה: יש להגדיר מהו הטוב ומהו הרע, ולעקור את הרע המוחלט מן השורש. זוהי האמירה העקרונית אותה גוזר שבייד מפרקי הכיבוש וההשמדה, אמירה התובעת הגדרה חד משמעית של סולם ערכי, שיש בו הירארכיה ברורה בין הטוב והרע.
לשפת התקינות הפוליטית צדדים ראויים, שכן הורתה בשאיפה לשמור על כבוד האדם באשר הוא. יחד עם זאת, לתקינות הפוליטית מופעים הנגועים בחוסר רצון לחשוב בקטגוריות שיפוטיות, ולפיכך בחוסר יכולת להגדיר באופן מובהק מהו רע ומהו טוב. אם אין טרור איסלמי אלא טרור קיצוני בלבד, אם אין אפשרות לשאול שאלות נוקבות על כך שבעלי הכנסה גבוהה משלמים מיסים גבוהים ומפרנסים את מי שאיננו עובד, או להרהר אודות זכותם של בעלי תסמונת דאון להביא ילדים לעולם – כיצד ניתן לנהל דיון אמתי ולשקול היטב את הצדדים השונים של הדילמה?!
הידעת?
מי זכאי להגנתה של התקינות הפוליטית?
השפה התקנית נוצרה לכתחילה על מנת להגן על הקבוצות הפריפריאליות, אולם ברבות הזמן נשארו הקבוצות ההגמוניות מחוץ למטריית ההגנה של השפה הראויה:
“מוסלמי או להט”ב? שחור או אישה? מסתבר שגם בעקומת התקינות הפוליטית יש היררכיה. ומי בתחתית? היהודי, כמובן” (ג’יימס קירצ’יק, עיתונאי ופובליציסט, פעיל הקהילה הגאה) [4].
הפוליטיקלי קורקט אם כן מבקשת לבטל את ההירארכיות על ידי שימוש בשפה המייצרת שוויון בין מרכז ושוליים, אולם אגב כך היא מייצרת הירארכיה חדשה, המבחינה בין מי שראוי להגנה ומי שנותר בודד בזירת ההשתלחות הלשונית.
[1] יאירה אמית, הוראת ספר יהושע ובעיותיה, על הפרק, כתב עת למורים לתנ”ך בבתי הספר הכלליים.
[2] ס. יזהר, דיאלוג עכשיו נגד יהושע, סביבות 31, 139-156.
[3] אליעזר שביד , השמדת עמלק והורשת האמורי, מאזנים 1971, עמ’ 201-209.
[4] ג’יימס קירצ’יק, הקניבליזם של התקינות הפוליטית החדשה, המאמר המתורגם מופיע באתר ‘מידה’.
