מאמר מתוך ידיעון השסע הלאומי

אלפיים השנים המפרידות בין הממלכה החשמונאית, שעברה מן העולם במאה הראשונה לפנה”ס, וכינונה של מדינת ישראל במחציתה של המאה העשרים, יצרו חלל רחב ממדים בפסיקה ההלכתית בעניינים הקשורים לעם היהודי כריבון על אדמתו. בין יתר הסוגיות אליהן נדרשו פוסקי דור הקמת המדינה, היה היחס הראוי לאוכלוסייה הלא-יהודית שחיה בארץ. אילו מושגים היו מונחים ב’ארגז הכלים’ אתו יצאו פוסקים אלו לדרך? בפני הפוסקים עמד איסור ‘לא תחנם’, ממנו נגזר היחס לנוכרים בארץ, כגון האיסור למכור או להשכיר להם קרקע. בעניין מעמדו של ‘גר תושב’, לגביו ישנן שיטות מרחיבות ומצמצמות, קיימת בעולם ההלכה הסכמה גורפת, שלא כל נוכרי המבקש להתגורר בארץ משתייך באופן אוטומטי למעמד זה. מדובר, אפוא, בעמדת פתיחה, שאיננה עולה בקנה אחד עם תפיסת שוויון הזכויות המערבי-ליברלי. כיצד אם כך יוצאים לדרך?

אופייה המערבי והדמוקרטי של מדינת ישראל, המבוסס על ערכים של שוויון וחירות, מחייב מתן זכויות מלא לאזרחים הלא-יהודים המתגוררים בארץ. הנחה זו הייתה ברורה לפוסקי דור הקמת המדינה, וברורה גם לחלק מפוסקי זמננו. להלן נביא את אבני הבניין המבססות את הקו המוביל לשוויון זכויות עבור המיעוט הערבי בארץ.

השותפות הגדולה

מעצבי ההלכה של דור הקמת המדינה היו ערים היטב לאירועים שאפשרו את הקמת המדינה, ביניהם הצהרת בלפור וההצבעה המכריעה באו”ם. הסכמה זו של אומות העולם להקמת המדינה הדהדה היטב בכתיבתם ההלכתית. כך למשל כותב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שמונה לרבה האשכנזי הראשי של הארץ בשנת 1936, והיה ער להתרחשויות הבין-לאומיות שהובילו להקמת המדינה:

הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע”י תיווך ידוע באו גויים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו…. בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נוכרי בתנאים כאלה, המבטיחה לשותף הראשון מידה ידועה של עליונות.[1]

הרב הרצוג קובע, שהקמת המדינה בשותפות עם ה’גויים’, ומציין את השותפות שיש לציבור היהודי והציבור הנוכרי בארץ. ברם, מיד לאחר מכן כותב הרב: “השאלה, אפוא, יכולה רק להיות אם מותר לנו לעשות שותפות כזו” – שהרי אין כורתים ברית עם עובדי עבודה זרה. אחד מכיווני הפתרון שמציע הרב הרצוג שב אל רעיון השותפות:

“וקל וחומר ששותפות כהנ”ל שציירנו שהיא מותרת, לפי שידינו על התחתונה, ובלי רצון האומות בדרך הטבע אי אפשר לכבוש אף חלק מן הארץ”.

הרב הרצוג ראה במציאות הפוליטית כאת הגורם שמחייב את מדינת ישראל לשתף פעולה עם העולם הערכי של אומות העולם, עולם המאמין בהענקת זכויות מלאות למיעוטים לאומיים.

שלום ומוסר

הרב חיים דוד הלוי, פוסק והוגה דעות, ששימש כרבה הראשי של העיר תל אביב, סבור כי ההוראה של ‘דרכי שלום’ איננה רלוונטית עוד. ‘דרכי שלום’ היא הוראה של בדיעבד, שמניחה כי עדיף היה ‘להכרית גילולים מן הארץ’. אולם הנוכרים לצידם אנו חיים, אינם עובדי עבודה זרה במובן שיושבי הארץ הקדומים היו, ולפיכך מלחמת החרמה שהוכרזה כלפי שבעת העמים, איננה יכולה להיות סעד לשיח העוסק בערביי הארץ. מה כן? “חובה אנושית מוסרית”.

אין לעניות דעתי שום הכרח להתיחס לגויי זמנינו כדין עכו”ם, הן בארץ הן בחו”ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, והן ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום הכרח לשמור על יחסים אלה “מפני דרכי שלום” בלבד, אלא מתוך חובה אנושית מוסרית. [2]

כיוון דומה עולה מכתיבתו של הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, ששימש כראש ישיבת מרכז הרב. הרב ישראלי מבקש להבחין בין יסוד העבודה הזרה הקיים בנוכרי ובין עצם מעמדו כאדם:

“בבואנו לברר אי אלה מהלכות אלה שיש להם משמעות מעשית בימינו, מחויבים אנו לזכור שהיחס החשדני לנכרי הנהו אך ורק על יסוד הדעות המשובשות שהוא נושא בתוכו, ולא בשום פנים לאדם באשר הוא אדם שבקרבו”. [3]

מעמדו של ‘גר תושב’

מעמד ‘גר תושב’ הפציע מוקדם מאוד בהיסטוריה הנורמטיבית של עם ישראל, שעה שפסוקים רבים בתורה מתייחסים ל’גר הגר בקרבכם’ בשורה ארוכה של מצוות, שמנומקות בחובה לעשות חסד עם המיעוט הנוכרי בכנען. המושג ‘גר תושב’ מכיר בשונות התרבותית של הנוכרים, ואיננו מבקש מהם להיטמע באופן מוחלט בחברה היהודית, אולם הוא תובע מהם לקבל על עצמם תנאי סף של התנהגות מוסרית (שבע מצוות בני נח), וקיומן מהווה תנאי הכרחי לישיבה בארץ. [4]

מעמד גר תושב מטיל אחריות על הרוב היהודי, אך הוא מטיל חובות גם על המיעוט הנכרי. כך כותב הרב שאר-ישוב הכהן, בנו של ‘הנזיר’, שהיה מקורב מאוד לרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומי שכיהן כרבה הראשי של חיפה:

“שאלה שאי-אפשר להתחמק ממנה היא שאלת השוויון בפני החוק של יהודים ושל שאינם יהודים החיים בארץ ישראל … התשובה הפשוטה היא, שאולי כולם שווים וכולם יכולים לבחור ולהיבחר, אבל בתנאי שלא יפגעו ביהדותה של ארץ ישראל, ביהדותה ובשייכותה לכלל ישראל, על פי הבטחת הקב”ה”. (“בין דמוקרטיה ליהדות”, בתוך על יהדות ודמוקרטיה, הגות ו’, מאסף למחשבה יהודית. תשס”ג עמ’ 32)

על החובה לקיים את שבע מצוות בני נח, נוסף בכתיבה ההלכתית בת זמננו תנאי נוסף: שמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל. לתנאי זה השלכות מרחיקות לכת, המשפיעות על סדר היום ועל התוויית מדיניות וקבלת החלטות במדינת הלאום של העם היהודי: קביעת השפה הרשמית, קביעת תוכני הלימוד בבתי הספר, קביעת סמלי המדינה, מדיניות כלכלית, הזכות להיבחר לתפקידי מפתח בהנהגה המדינית ועוד. אך מה לגבי ‘גר תושב’ העוין את המדינה?

שורת רבנים מתייחסת לזכותם של בני מיעוטים עוינים לזכויות אזרחיות [5], נזכיר את הבולט שבהם, הרב שלמה גורן, שכיהן הן כרב הראשי של צה”ל והן כרב הראשי של מדינת ישראל:

כמו שהסברנו באר היטב בתשובתנו הראשונה, שכל אלה מביניהם הנותנים יד לאינתיפאדה, הם חשודים על רצח יהודים, בין אם הם עושים זאת בפועל, בין אם יודעים על כך ושותקים, ואינם נלחמים כנגד הטרוריסטים והמרצחים. כל אלו דינם כדין מפירים את מצוות “לא תרצח” או לפחות את מצוות “דינים”, שהם משבע מצוות בני נח (עיין רמב”ם הל’ מלכים ט, יד ) וכן הדין לגבי ערביי יש”ע, החברים באש”ף או בארגון טרוריסטי אחר. או אפילו אלו מביניהם שהם פסיביים ואינם משתפים פעולה עם הטרוריסטים, ואין משנה אם הם רוב או מיעוט, אם ליבם עם אלה הסוברים שארץ ישראל אינה שייכת ליהודים, כפי שמחייבת תורת ישראל, אין להעניק להם מעמד של גר תושב, ואין להם זכות ישיבה בארץ ישראל לפי הרמב”ם והראב”ד כאחד. [6]

“דווקא מתנחל פרימיטיבי כמוני” – נקודה למחשבה

הרב מנחם פרומן, שהלך לבית עולמו ימים ספורים לאחר חג הפורים תשע”ג (2013), חשב מחוץ לכל קופסה אפשרית, והחזיק בין היתר בהשקפה ייחודית ויוצאת דופן בכל הנוגע ליחסי השכנות בין יהודים וערבים בארץ, השקפה שאיננה מייצגת את הקול הרבני המקובל. אספנו מספר ציטוטים מדבריו של הרב פרומן – עד כמה הם נשענים על מסורת הפסיקה של רבני הארץ שהבאנו לעיל ועד כמה הם נועזים ומרחיקי לכת?

– הרב מנחם פרומן, דווקא מתנחל פרימיטיבי כמוני, הארץ 20.07.2005:

“הפלשתינאים לא נמצאים בעולם המערבי. עולמם הרוחני שונה מאוד. לכן, על בסיס הנחות היסוד של העולם התרבותי המערבי אפשר להגיע איתם להסכמי שלום באוסלו ובוואשינגטון. אבל כדי להגיע לשלום ממשי על פני האדמה הקשה של הארץ הזאת – צריך קודם כל לעשות מאמץ לצאת מעצמנו כדי להכיר ולכבד את עולמם התרבותי.”

– הרב מנחם פרומן, בתגובה לקריאות להחרפת היחס לערבים בעקבות רצח תלמידי הישיבה במרכז הרב, ynet יהדות 17.03.08:

“לטעמי, חכמים ותלמידיהם צריכים לראות את התמונה הכוללת: מה מצבו של עם ישראל, מה עמדתו לעומת אויביו, מה מצבו של עם ישראל בעולם. מה לעשות? האם לקרוא לפעולה מסוימת או אחרת – או הפוכה – זה צריך לנבוע מקריאת המצב. למה תביא קריאה למעשה מסוים, למה היא תביא למעשה? לא רק מהי הכוונה הטובה והישרה – אלא גם מה יקרה בפועל בשטח. הרי אמרו כבר חז”ל: “איזהו חכם הרואה את הנולד”. “

– נחום פצ’ניק מכתב פרידה מהרב מנחם, אתר ארץ-שלום (פצ’ניק ייסד את תנועת ‘ארץ שלום’ ומנהל אותה):

“הכרתי אותך לפני 15 שנה. נהגתי אז להסתובב בחולצה שעליה הסלוגן, “אם אין ערבים אין פיגועים”. פעם נכנסתי לישיבה בתקוע ואתה העברת שיעור. מרחוק קלטת אותי ועצרת את השיעור. הצבעת עלי וכולם הסתובבו. אמרת: “אתם רואים את הבחורצ’יק הזה? אתם רואים את החולצה הזאת? זה נכון! אם אין ערבים אין פיגועים. אבל מה לעשות (כאן צעקת): יש ערבים!!! “

[1] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – נוכרים במדינה יהודית, ירושלים 2008 עמוד 68.
[2] הדברים לקוחים מתוך חליפת מכתבים בין הרב ח”ד הלוי ובין פרופ’ אביעזר רביצקי, וראו אור במאמרו “דרכי שלום ומעמדם של גויים לפי הרמב”ם” , יהדות של חיים: עיונים ביצירתו ההגותית-הלכתית של הרב חיים דוד הלוי, ירושלים 2007, עמ’ 278.
[3] הרב שאול ישראלי, “מעמד הנכרי במדינה ישראלית לאור התורה”, התורה והמדינה, ז-ח )תשט”ו-תשי”ז), עמ’ קכ”א.
[4] אלי חדד, מיעוטים במדינה יהודית היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תש”ס.
[5] ראו מאמרו של אריאל פיקאר, “מעמד הנכרי במדינת ישראל בפסיקת רבני הציונות הדתית”, ראשית 1 2009.
[6] תשובתו של הרב גורן ‘גירוש ערבים עוינים’ מופיע בקובץ פניני הלכה של הרב מלמד: ttp://ph.yhb.org.il/06-11-04/