מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי.
מאמר זה הוא חלק שלישי מתוך הידיעון לזכר רוה”מ יצחק רבין ז”ל תשפ”ב.
איך נוודא שנצליח באמת להגיע יחד אל הייעוד המשותף (או אפילו אל הנקודה בה נכרות את ברית הייעוד)? איך נוכל להיות בטוחים שנצליח כדבריו של המשורר עידן רייכל לקיים “הולכים את הדרך הזו לתמיד יד ביד” ולא נושפע מאורכה או מורכבותה של הדרך? מה יאפשר לנו כחברה לצלוח את המסע אל עבר ייעוד משותף מבלי לחשוש שהמחלוקות יפרידו בינינו לדרכים שונות?
לרב חיים וידל תשובה חדשה משלו: על החברה הישראלית לכרות כעת ברית חדשה – ברית הדרך.
רשות הדיבור לרב וידל: “ב’ברית הדרך’ אני מתכוון לברית שעניינה אינו התוכן, אלא המדיום – האיכות והסגנון של ההליכה יחדו שלנו בדרך ההיסטורית הארוכה והסבוכה של עם ישראל. ‘ברית הדרך’ היא ברית (ודוק, לא ‘אמנה’ כי אם ברית) של מחויבות לכבוד הדדי מוחלט בצעידה המשותפת בדרך בה אנו הולכים, ארוכה וקשה ככל שתהיה. ‘ברית הדרך’ היא הברית של הדיאלוגיות האמיתית, של ההקשבה העמוקה מתוך הכבוד ההדדי והנכונות ללמוד ולהתחדש…
המסע הזה החותר לממש את ‘ברית היעוד’ מכוחה של ‘ברית הגורל’, לא יצלח ללא ‘ברית הדרך’! אנחנו חייבים לכרות ברית המתייחסת לאופן ההתנהלות שלנו כאן ועכשיו, להווה המתמשך שלנו, ליומיום שלנו, על כל תלאותיו ומהמורותיו. המיוחד בברית זו הוא שהיא אינה כפויה עלינו הר כגיגית, או מנצנצת ושובת לב מן העתיד הרחוק, אלא אנו הננו הקרואים לכרות אותה כאן ועכשיו, מתוך אמונה ואהבה, ענווה ותבונה…”
הרב חיים וידל לא רק מציע לנו עצירת ביניים בין תחנת הגורל ותחנת הייעוד, הוא מציע לנו לעצור לרגע ולבדוק האם הרכבת שכולנו נוסעים עליה יחד ערוכה למסע הזה ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שהיא תהיה יציבה וחזקה מספיק כדי לשאת את כולנו אל נקודת הסיום, נקודת הייעוד. ‘ברית הדרך’ אותה הוא מציע מבקשת לדבר לא רק על “מה” אנחנו מבקשים להשיג יחד אלא גם ובעיקר על “איך” אנחנו מבקשים להשיג את אותה מטרה.
על מנת להמחיש את דבריו משתמש הרב וידל בדוגמא מחיי הזוגיות: “ההצלחה של הברית הישראלית, כמו של ברית הנישואים, אינה תלויה ברגע המכונן היפה (החוּפָּה) וגם לא בציפייה לעתיד הנשגב (עוד ינובון בשיבה), אלא ביכולת לצלוח יחדו באהבה ובכבוד הדדיים את הדרך הארוכה העוברת גם בעמקי בכא וגיאיות צלמוות וגם (וזה כנראה הכי קשה ומאתגר) בְּשְפֵלַת היומיום האפרורית של ‘יום חולין של גאולה’. הבה נכרות את ברית ההליכה יחדו, גם בשיבה מה’עקידה’ אל חיי היום יום ולא רק בדרך אליה. הברית שאנו חייבים לכרות היום (היום הזה ממש) היא שעל אף ההבדלים הגדולים בינינו – אנחנו מתכוונים לנהל את המאבקים בדרכי נעם ונתיבות שלום המבוססות על ענווה וחכמה, על רצון טוב ותבונה…”
כריתת ברית הדרך יכולה להביא לידי ביטוי את ההכרה שלנו בגודל האתגר של מסע משותף אל עבר ייעוד, היא מאפשרת לנו ליצור שותפות רחבה שאינה תלויה רק בכורח הנסיבות שבגללן מצאנו את עצמנו כאן אלא בבחירה של כל אחד ואחת, ובעיקר כריתת ברית שכזו תייצר לקיחת אחריות על תמונת העתיד אותה אנחנו מבקשים לחברה הישראלית בכלל ולמערכת היחסים שבין חבריה בפרט.
סיכום – ההזדמנות
כפי שראינו, המתח שבין ברית הגורל וברית הייעוד, שמקורו עוד בימי בריאת העולם ובימי הראשית של האמונה והאומה העברית, חי נושם ונוגע כמעט בכל סוגיה חברתית במדינת ישראל של ימינו. מילותיה של המשוררת צפנת ירון: “גורל אחד/שם אותנו כאן/בארץ הזאת, ניסינו לברוח/ניסינו לשכוח/ולא יכולנו לעזוב” מהדהדות חזק באוזנינו ומחזקות בנו את ההבנה שבסופו של יום ברית הגורל נוטעת אותנו עמוק יחד במציאות המשותפת. יחד עם זאת, מנגד עומדות מילותיו של אמיר גלבוע: “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת” התובעות מאיתנו הליכה משותפת אל עבר ייעוד ואל עבר השלום המיוחל אליו מתפלל גלבוע.
המורכבות עלולה ליצור קרע וחוסר רצון להמשיך בדרך אחת יחד, אך היענות לאתגר ועמידה בו מתוך קבלה והכלה של כל אחד מן הצדדים תאפשר לנו לצעוד מברית הגורל אל הייעוד המשותף בלי ללכת לאיבוד בדרך.
