בפתיחת הסדרה “הרמון” מופיעות כתוביות, המצהירות כי “כל דמיון בין הסדרה לבין אירועים אמיתיים הוא מקרי בהחלט”. נדמה אמנם כי דמותו של גואל רצון מתקוממת מתא-כלאה נחרצות נגד קביעה זו, אך נניח לה לרגע, ובמקומה נפנה לבחון את ההקשר ההיסטורי, והלא-מקרי בהחלט, של הופעת הסדרה.

מבקר התרבות פרידריק ג’יימסון טוען כי כל מעשה אסתטי – להלן הסדרה – נמצא ביחסי גומלין הדוקים עם המציאות שבתוכה הוא פועל. פרשנותו של המעשה האסתטי תוביל בסופו של דבר אל ההקשר הפוליטי:

המעשה הספרותי או האסתטי שרוי תמיד ביחס פעיל כלשהו עם הממשי […] עליו לשאוב את הממשי אל תוך מרקמו שלו עצמו, לנתב חזרה את הפרדוקסים הבסיסיים ואת בעיות הבלשנות הכוזבות […] אל תוך התהליך הזה, שבאמצעותו הלשון מצליחה לשאת את הממשי בתוכה כסבטקסט פנימי או אימננטי שלה עצמה”
(“הלא מודע הפוליטי”, הוצאת רסלינג, 80).

עם איזו “ממשות” ישראלית, שנת 2018, מתמודדת הסדרה “הרמון”? במילים אחרות, אילו קונפליקטים חברתיים מייצגת הסדרה הזו, באמצעות סיפורו של שבתאי צדיק ועשרות נשותיו, ואיזה פתרון אסתטי היא מציעה להם? בקריאה שאציע להלן, אטען כי הסדרה מייצגת את המשבר הניאו-ליברלי שבו מצויה החברה הישראלית, וכי מתוך היקום ההרמטי, האלטרנטיבי והחולני של ההרמון, היא מנסה לחלץ יסודות שאולי יאפשרו לפרויקט הליברלי לשרוד.

בסצנת הפתיחה של “הרמון” נגלה לעינינו מרחב, אשר במבט ראשון מעורר דחייה: רחוב צר ומלוכלך, קירות ישנים מתקלפים, צינורות מים חשופים מחלידים. המצלמה מתרוממת, ולעיני הצופים נגלה בית ישן, שכאילו נשלף מתוך תקופה טרום-מודרנית: נשים תולות כביסה, אחרות מטאטאות את הרצפה, ילדים משחקים בחבל ובכדור. בתוך הבית, נגלית לעינינו אישה עטוית כיסוי ראש, פוסעת בין החדרים השונים כשהיא אוחזת בסל כביסה גדוש, ואומרת לחברותיה: “המכונה סיימה, אתן יכולות לתלות”. אנו נעים בתוך המרחב הביתי: ילדים קטנים משחקים זה עם זה על הרצפה. בדים צבעוניים מכסים את החלונות או מונחים על משקופי הדלתות, מנורות מפיצות אור חם. זהו בית ישן, מוזנח, מבוך של חדרים מוצפים, שבו ילדים ונשים ממלאים את הפריים וסרים למרותו של פטריארך יחיד.

המרחב הדחוס והכאוטי, הגדוש במלאכות הבית המתישות, מנוגד בתכלית לביתם המעוצב של הוריה של מאיה, יואל ותקווה. שניהם משתייכים לעשירונים העליונים של מעמד הביניים: לבושים בטוב טעם, מטופלים בריאותית (בעוד יואל לוין נמצא בידיו האמונות של רופא העיניים שלו, אחת מנשותיו של שבתאי עוקרת שן חולה בשיטה המסורתית, באמצעות קשירתה בחוט לחלון, וטריקתו המהירה) ועובדים בעבודות מכניסות. ביתם מאופיין בקווים קומופוזיציוניים ישרים ויציבים, צבעיו קרים, לבנים ברובם, והתאורה צוננת. אל מול השבט הומה-האדם המאכלס את הרמונו של שבתאי, בית לוין מתאפיין במבנה משפחתי מינימליסטי, חילוני-ליברלי. אופי היחסים בינם לבין ביתם הגר, מקופל בהעמדת מצלמה מדויקת: בקצהו האחד של הפריים ניצבת הגר, המתבגרת המורדת, את מרכז הפריים תופס שולחן עגול וכבד, ובקצהו השני של הפריים – שני הוריה.

מתוך המרחב הזה, מתניידים יואל ותקווה אל המרחב השבתאי באמצעות ג’יפ שחור, חדש ומבריק, המעיד על אמידותם של נוסעיו, ומתבלט בהדרו על רקע הרחוב העלוב שאליו הוא מגיע. הבית מתנשא מעליהם, ועיניהם סוקרות את האי הפרה-היסטורי שבו נשים חובטות שטיחים על מעקות המרפסות, נושאות סלי כביסה. הם מתמרנים פנימה, בין עגלות ילדים הגודשות את הכניסה לבית, ושם, במרחב הסיפי שבין הרחוב להרמון, הם פוגשים את ביתם, מאיה, שהעתיקה את חייה, באורח מעורר תמיהה, ממשפחתה הביולוגית אל ההרמון המטורף.

זהו, אם כן, המתח הבסיסי שמציבה הסדרה: עולם מודרני, אינדיבידואלי, תבוני, ליברלי-קלאסי, הניצב מנגד לעולם מסורתי, פטריארכלי, א-תבוני, הירארכי, משפחתי ושבטי. בבחירה בין שני העולמות הללו, מעדיפה בת הדור השני לליברליזם את העולם הפגום, הביזארי, האלים, הנחות מעמדית, אך המעניק לה מעטפת רגשית. ואמנם, כאשר היא חושפת בפני הוריה את המקום שבו היא חיה, היא בוררת את המילים המשמעותיות ביותר בעיניה לתיאור קסמו של המקום: “זה קודם כל משפחה”.

הפער בין העולמות הללו, מייצג את הפצע המשמעותי ביותר של אזרח העולם הליברלי: בדידות וקור. ההרמון אמנם דל וחסר טעם, אך הוא גדוש בצבע, חיים, אנשים, תנועה ואור. לעומתו, ביתם של יואל ותקווה משדר אמידות ארקטית, צוננת ובודדה. הפיתוי האמתי שמציע שבתאי צדיק לנשותיו איננו אישיותו הכריזמטית, אלא מזוודה ישנה הנושאת בתוכה מערכת ערכים אלטרנטיבית ומעוותת, תמונת תשליל של ערכי החברה הליברלית: קהילה, תמיכה חברתית, משפחתיות, מסורת, חום, הירארכיה, ומשמעות, המושגת באמצעות מקבץ מושגים פסאודו-רוחניים-פסיכולוגיסטיים.

זהו, אם כן, ה”ממשי” הישראלי שבאמצעותו ניתן לפרש את הסדרה. נקודת המבט היא התפיסה ההגמונית הליברלית, המתייחסת לזהותו של האדם כאוטונומית, אנוכית וממוקדת בעצמה. תפיסה זו יצרה כוחות צנטריפוגליים עזים המפרקים את המשפחה ואת החברה, ודנים את האדם לבדידות וניכור. הריאקציה לכוחות אלו, כפי שהיא מיוצגת בידי הסדרה, הינה התגבשותם של איים קהילתיים, השבים אחורה בזמן אל חברות שבטיות, ודוחפים אל מעבר לדלת את הערכים הליברליים המודרניים, על הטוב והחסד שהביאו לתרבות האנושית. האיום הטמון בהם כולל יחסי ניצול פוגעניים, ועוצמה בלתי מרוסנת המרוכזת כולה בידיו של הפטריארך השליט.

סיפורו הספציפי של גואל רצון נפתר בהעמדתו לדין ושליחתו ל-30 שנות מאסר. אך סיפורה של החברה הישראלית, המאופיינת בריבוי זהויות ועולמות משמעות שונים, עודנו תוסס, ודורש תהליכי עומק ארוכי טווח. האם הליברליזם הישראלי ישרוד? האם הכוחות המתנגדים לו יכניעו אותו? פרופ’ ניסים מזרחי מתאר במאמרו “מעבר לגן ולג’ונגל” כיצד הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נתפסת על ידי קבוצות שונות בחברה היהודית דווקא כאיום זהותי חמור. הפתרון שמציע מזרחי הוא יצירת מרחב דיאלוגי, בו הליברליזם מכיר ומייצר שיח עם עולמות משמעות נוספים, דוגמת אלו הדתיים והמסורתיים, המצוידים בכלים הישרדותיים של קהילה, משמעות ותוכן קיומי.

במשך אלפי שנים התנהלו החיים היהודיים במסגרות קהילתיות שהעניקו לחבריהן זהות, השתייכות, חום, ואוריינטציה קיומית ברורה. מסגרות אלו לא נזקקו בדרך כלל למנהיג שבתאי רב עוצמה, אלא ביזרו את הכוח בין בעלי התפקידים השונים. עם עלייתה של מדינת הלאום, הלכו ונעלמו המסגרות הללו, במקום לתרום ולהיתרם מן המבנה הפוליטי המודרני. “הרמון” מסמנת את הצורך הדחוף בשפה אזרחית חדשה, המשלבת בצורה בריאה בין ערכי העולם המודרני לערכים הקהילתיים והמסורתיים האבודים.

הכותב הינו דוקטורנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב