תקיעת השופר מכונה במדרש “התקנה לתשובה”, היא ההכנה המתחוללת בראש השנה לקראת מעשה התשובה עצמו המתקיים ביום הכיפורים. מהי הכנה זו לתשובה? במאמרו ‘בין יום זיכרון תרועה ליום הדין’ מסביר ד”ר שלמה פישר כי הזיכרון בעולמם של חז”ל, כמו גם הזיכרון בעולם המודרני, כרוכים היטב עם מהותו של האדם כיחיד וכחלק מעם. זאת, מאחר והזיכרון מורכב מהפרטים בעברינו אותם ליקטנו במשך השנים לסיפור אחד, סיפור שיש בו משום הקדושה כיוון שהוא הוא עצם הלוז של זהותנו. לפיכך, חשבון הנפש של ‘יום זיכרון תרועה’, מטרתו לברר הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, מי אני ומי אנחנו, מהי מהותנו ומהם מאוויינו, בטרם נבקש לשוב מדרכינו הרעה.
יום ראש השנה נקרא בתפלה “יום הזיכרון הזה”.
מהו זיכרון ומה מקום הזיכרון ביום טוב של ראש השנה?
האם יש קשר בין השימוש של חז”ל ב”יום הזיכרון” ובין השימוש המודרני דוגמת “יום הזיכרון לחללי צה”ל”?
על מנת לענות על שאלות אלו נבדוק בקצרה את המושג “זיכרון” בהקשרו העכשווי, כמו גם במקרא ובתפלת החג.
מדעי החברה המודרניים יוצרים קשר הדוק בין זיכרון ובין זהות.
הסיפור על ה’עצמי’ מגדיר במידה רבה מי אני, אם ברמה האישית ואם ברמה הקולקטיבית.
עברו של האדם קובע במידה רבה את המגמה שלו כמו גם את מהותו. כמובן, שהסיפור על עצמי הוא בדיוק זה: סיפור שאני (גם האישי וגם הקולקטיבי) בונה אותו. אף אחד לא מבליט ולא זוכר את כל הפרטים שהיו באירוע מסוים. כל סיפור בורר פרטים מסוימים שעה שהוא מתעלם מפרטים אחרים. פרטים נבחרים אלו יוצרים שלמות קוהרנטית כזו או אחרת. אף על פי שהסיפור הוא פרי של הבניה, עדיין הוא משקף אותי ומייצג אותי ואת זהותי ומהותי. לפיכך יש בו בסיפור זה משום הקדושה – מי שמחלל את הסיפור מחלל אותי.
דוגמא לכך הוא המהומה שנוצרה בעקבות הוצאת הספר ‘השואה והנכבה’. השואה, או יותר נכון, זיכרון השואה מגדיר אותנו כיהודים ישראלים. מכיוון שכך, עבור הרבה מאוד אנשים (מכל הקשת הפוליטית) הצבתה של השואה במישור אחד עם “הנכבה” מחלל את זיכרון השואה ועל כן מחלל אף אותנו. כותרת הספר, המניחה בכפיפה אחת את השואה והנכבה, נוגעת לקדושי השואה ומחללת את החלק המקודש ביותר בזהותנו ובהווייתנו.
יחד עם זאת, הזיכרון שלנו מורכב. שכן הוא מוביל לכיוונים מנוגדים בעת ובעונה אחת. מחד, מתוך זיכרון השואה והרדיפות אנו אומרים “לא עוד” וחותרים למדינה שהינה של היהודים ולמענם. מאידך, אותו זיכרון קשור לפסוקים ולצווים כלפי הגר:
וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם–לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם. (ויקרא, י”ט, ועוד מקומות רבים).
אף על פי שהתלמוד, כמו גם רש”י מפרשים כי מדובר בגר צדק, הרי שמפשט הכתובים עולה כי מדובר בגר תושב, כפי שמסבירים האבן עזרא (על אתר) והרמב”ן (שמות כ”ב כ’).
מכאן שעבודת הזיכרון, בדומה לעבודת הזהות, כרוכה בסוגית האיזון והשילוב בין היבטים שונים.
מושג הזיכרון החז”לי, של ראש השנה, טעון אף הוא במשמעות מורכבת.
היבטו האחד נטוע בעמידה בדין – “וכל בני עולם יעברון לפניך כבני מרון”. ל”זיכרון” ול”זיכרונות “ תפקיד מרכזי בדין : ו”תזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזכרונות.”
היבטו השני של הזיכרון החז”לי קשור למאוויים ולמהות. היבט זה בא לידי ביטוי בקריאת התורה ובהפטרה ולאחר מכן בציון פסוקי הזיכרונות בתפילת המוסף. הזיכרון האלוהי ופקידתו את ברואיו (וה’ פקד את שרה, וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה׳) קשורים להכרה של הקב”ה את מאוויינו ומהותנו העמוקים ביותר והיענותו אליהם. מאוויים ומהויות באים לידי ביטוי בפסוקי הזיכרונות אשר מוזכרים בתפילת המוסף באמצעות המושגים של ישועה וברית השזורים בהם. ה’ זוכר ומעניק ישועה. ראשית לכלל האנושות (“וגם את נח באהבה זכרת”) ואחר כך אף לישראל (“ויזכור אלוהים את בריתו…”) אמנם, המאוויים קשורים לישועה אולם המהות קשורה לברית, שכן, הגורם המהותי ביותר בזהותנו הוא הברית, קודם כיחידים כבני אדם (כפי שאמר ה’ לנח “וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם”( ולאחר מכן כאומה, כישראל. ברם, גם בהקשר הזה יש לברר– מה הם בדיוק מאוויינו העמוקים ביותר? האם אנחנו מודעים להם? ושוב, כיצד אלה משקפים את זיקתנו לקב”ה כבני אדם, כמו גם את זיקתנו אליו כיהודים.
שאלות אלה מתחדדות בראש השנה עת מתייצבים כל באי עולם לפני אדון הכול כבני מרון.
כאן נכנס ענין חשבון הנפש של ראש השנה, הקשור למצוות השופר, כפי שמסבירים מדרשי חז”ל והרמב”ם. בפסיקתא רבתי מוסבר שהקריאה של השופר הוא “התקנה לתשובה”, היינו הוא לא תשובה ממש אלא הכנה ומסד לתשובה. (“הצעה ופתיחה ליוה”כ” – רמב”ם מורה נבוכים).
לפיכך, אני מבקש להציע שחשבון הנפש של ראש השנה הוא שונה מזה של יום כיפור. לפני שעושים תשובה על חטאים מסוימים, ועל מנת שיהיה אפשר לעשות תשובה ראויה, צריך ברור מקדים ויסודי יותר אודות מי אני ומה אני באמת רוצה. בירור זה צריך להתקיים הן ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
בראש השנה, המציין יום בריאת האדם, תקיעת השופר מתכתבת עם שאלת ה’ לאדם הראשון – אַיֶּכָּה?
נדמה כי כאן במדינת ישראל ערב ראש השנה תשע”ו, השאלות האלו – ברמה הלאומית וברמה האישית – חשובות מאי פעם.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!
