נכנסים אנו לימי ראשית תשפ”א. ימי תשרי כל שנה נושאים איתם את ריח ההתחדשות, הבחינה העצמית והחברתית, ימים של “התרת נדרים” והתנעה של חשבון הנפש, בנסיון לא להיות מעוגנים בכבלי עבר. ניסיון חוזר לבוא ‘נקיים’ לשנה החדשה, כדי שנצליח לייצר פה משהו חדש, כל שנה, באמונה שהפעם זה יהיה שונה, ובבחינת ‘תחל שנה וברכותיה’.
השנה נפנית והולכת, ואנו באים בשערים חדשים.
עם מה אנו באים לשנה החדשה? מהן שגרות ימי החולין וימי החג שלנו?
אנו מתחילים את השנה כששגרת יומנו היא שאין שגרה.
אנו בוחנים עצמנו במן ימים כאלה בהם אנו מתכננים צעדינו קדימה, רק במספרים קטנים.
אנו באים למפגש עם שנה חדשה בימים בהם, דרך קבע, נבחנים מפגשים אנושיים. נבחנות השמחות. נבחנים הצרכים וההוצאות. נבחנות טענות. נבחנות שותפויות. הכל בהיבחנות דקיקה, רק כמה צעדים קדימה… לא הרבה.
אלו קשיי השנה הזו ואולי אלו גם בשורותיה.
היכולת הזו שמסתגלת לנו, בפיסות קטנות, להצליח ולהתקדם למרות שינויי תוואי הדרך ותוך כדי מציאות שמשתנה לנו תחת הרגליים, יש בה מן המופלא והמעודד.
ובאין שגרה מובטחת, אנו נדרשים לחזור, כפרטים וכחברה, אל נקודת המוצא הערכית שלנו.
נדמה ששנת תש”פ, הביאה אתה את האפשרות לבחינות מחודשות של הרבה ‘אמיתות מוחלטות’, ‘אמונות מבוססות’ שגרות שהכרנו: במשפחה, בקהילה, בעבודה, בחול ובקודש. לא אנסה לכתוב כאן כאילו מדובר בברכה גדולה ובהזדמנות, לימון ולימונדה ושלל מטאפורות שחוקות או נדושות, אך עדיין, ההזדמנות למחשבה הפנימית יש בה בשורה, בדיוק כמו בשורת ראש השנה השגור לנו בכל שנה. יש לנו הזדמנות כנה להתבוננות הבוחנת את המציאויות החדשות שלנו. הזדמנות לניסיון אחראי להתארגן (מעשית ומנטאלית) ולייצר לנו שגרות חדשות של חוסן והתקדמות, תוך נאמנות לערכי העומק שלנו (כל אחד ואחת) מחד, וגמישות (מעשית ומנטאלית) בגישה למצבים המשתנים תדיר ומטלטלים מאידך.
לא רק דיבורים על מגיפה וחולשותינו למולה, אלא בירור עמוק של מה שחשוב לנו כמדינה, כחברה, כקהילה וכפרטים. מהם ה’מלכויות’, ה’זכרונות’ ו’השופרות’ של חיינו הערכיים, זהותנו, שגרות נפשנו.
ימי חגי תשרי, כל שנה, וגם בעת זו, מתזכרים אותנו כי רק בהינתן מצב בו אנו יודעים ‘מי אנחנו’ (אתוס משותף, עבר ועתיד) ומה ‘חשוב’ לנו, נוכל למנף את המציאות המתעתעת ולהתיישר אל המטרות הערכיות ולפעול בשמן ולמימושן בחיינו גם מול עולם ‘לא מסודר’ ואולי אפילו עם אחרים החולקים אתנו ערכים מסוימים אלה.
נראה כי החודשים האחרונים מילאו בכותרות הענק שלהם ובצעקות המרחב הציבורי (במדיות השונות שלו) את העיניים והאזניים. חודשים אלה מחייבים אותנו לייצר גם שקט מתבונן, לבוא אל ההקשבה הפנימית, לבחון את מה שאנו רוצים להיות בימי שגרה של שפע ולוודא שיש בנו מצפן ערכי, יציב ולא שחוק, שמחזיק את הזהות הזו, כרעיון וכמעשה, גם בימי חוסר וודאות וסערה. בדר”כ נהוג שלא לקבל החלטות ‘מהפכניות’ תוך כדי סערת מציאות. חשוב מאד, בעת הזו, לאשרר לעצמנו את הברית הערכית, שלנו עם עצמנו. עם משפחתנו. קהילתנו והחברה כולה. הברית הערכית אינה מתייצבת בדיבור, או בתפיסת הברור מאליו, אלא מתבררת תוך עמל אל מול המציאות והנכחת ערכי העומק בהתנהגויות שבין אדם לסביבתו וקהילתו.
שנת תש”פ מסתיימת לה ואתה נאספות מחשבותיה. עם מה יצאנו משנה זו? בין כלל מהלכי הימים שעברנו, היו דברים רבים שצעקו עצמם בקול גדול ונוכח, אמיתות מובהקות וחד משמעיות, התראות ומחאות, סיסמאות שחוקות ושחוקות פחות, חרדות ורעיונות. בין קול ההמון הזה, למיטיבי שמע, מתגנבים להם גם קולות אחרים: השאלה, ההשהיה, ההתבוננות, ההקשבה והדיוק.
