מאמר מתוך ידיעון פורים תשע”ו- “מילים מתחפשות- פולטיקלי קורקט”

בדיחות מילואים

“לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו”, מצטטת הגמרא משמו של רבי יהושע בן לוי (פסחים ג’ ע”ב), ומצטרפת בכך לשורה ארוכה של מימרות בשבחה של השפה הצחה והנקייה, וכדברי רש”י במקום: “לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי”. אבל לשתיקה יש מחיר. המציאות מייצרת ומכילה את כל ה’שדים’ המתרוצצים באפילה, וסופם להתפרץ החוצה. לשם כך בדיוק ישנן הטריטוריות בהן מותר לומר להגיד כמעט הכל:

הטרדות מיניות, בדיחות מילואים והסכנה בתקינות פוליטית:

אחרי השבועיים האחרונים הגעתי למסקנה שלפני הכל אני כנראה מילואימניק. נוח לי עם המדים יותר מאשר עם חליפה בארוחת ערב רשמית. הרצועה של הנשק מתלבשת לי טוב יותר על הכתף מרצועת התיק של המחשב הנייד,

הקפה טעים יותר, ופוגשים את האנשים הכי טובים שיש לנו בארץ, המתנדבים בערבון בלתי מוגבל. אפילו הסביבה נוחה יותר כשהילדים לא מפריעים בלילה – רק הנחירות של אלה שישנים לידך. מאז שהשתחררתי בגיל 24 אני עושה מילואים.

יום אחד כנראה ישחררו אותי בטענה שאני מבוגר מדי (כמו שאשתי אומרת), אבל בינתיים אני מוצא שם תחושה טובה ואת תמצית הישראליות.

ועוד דבר יש במילואים שאין לי בשום מקום אחר: היכולת לדבר בלי תקינות פוליטית, הבדיחות שאפשר לספר לתוך הלילה, הסביבה הגברית בלי שמישהו יטען שזה לא מכובד וראוי שאין לך אף אישה בכוח הקדמי…

(מתוך טור שפרסם יועז הנדל בעמוד הפייסבוק, 5/3/2016)

ליועז הנדל יש פינה חמה בלב לבדיחות המילואים, אלה הבדיחות שאפשר לספר בלילות הארוכים של השמירות, בדיחות ש’לא דופקות חשבון’ למה שראוי ולמה שמהוגן. הבדיחות שרצות בין החבר’ה הן קרובות המשפחה הפחות מסוגננות ומדויקות של הסאטירה, צמד שאליו חוברת שפת הסלנג, זו המאפשרת לנו להתבטא “שלא לציטוט”, באופן לא רהוט ובלתי מסוגנן.

במרחב השפתי שלנו מתקיימות, אפוא, שתי טריטוריות: האחת נמצאת מעל לפני השטח, זו מסמנת מה נכון ומה פסול, ומפקחת ומענישה את מי שאינו קשוב לכללים. לצידה, מתקיימת שפה מחתרתית, שפת ההומור והסלנג, שמשחררת את הקיטור מבלי לזעזע את הדבק החברתי בין ה’אנחנו’ ו’האחרים’.

להצצה לטריטוריה של הסטירה, בה מותר לשאול את ‘גרמניה האחרת’ שאלות אודות גזענות, ציונות ומה שביניהן – צביה מרגלית בפואטרי סלאם:

נקודה למחשבה:

הַמִּלָה הִיא הַנִּיצוֹץ, שֶׁמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה,

שֶׁבְּקָצֶהָ מַעֲשֶׂה בִּלְתִי-נִמְנָע.

אלי נצר, עשר מילים

אז איך זה נראה כשמילה הופכת למציאות, ולמה חלפו שלושה שבועות עד שהוחלט כי ג’ורג’ וושינגטון יזכה בתואר ‘נשיא’?

לצפייה בהרצאתו של Mark Forsyth בסרטון TED:

“המציאות משנה את המילים הרבה יותר ממה שמילים משנות את המציאות”,
כך מסתיימת ההרצאה אודות התואר ‘נשיא ארצות הברית’. האמנם הקשר בין מילים ומציאות הוא חד צדדי? מה קורה במציאות בה סוגים שונים של שפה משמשים זה לצד זה? האמנם המילה יכולה להצית “מעשה בלתי נמנע”?