מאמר מתוך ידיעון השסע הלאומי

כיצד נראית השותפות עם ערביי ישראל משני צידי המתרס?
מהן הדילמות המלוות אותה? מהי קשת הדעות שניתן למצוא במגזר הערבי, הנדמה בעינינו כאחד? ולבסוף, מה יש ל’יסודות’ להציע כארגז כלים ראוי להתנהלות בשותפות זו?

“הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדמוקרטי של המדינה… היא שאלת זכויות המיעוטים. זוהי כמעט נקודת הכובד”. דברים אלו לא נכתבו במאה העשרים ואחת בחוגי הימין, אלא על ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי של ישראל, שהחל את כהונתו בשנת 1936. במאמר מפורט, תחת הכותרת ‘זכויות המיעוטים על פי ההלכה’, כותב הרב הרצוג:

הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע”י תיווך ידוע באו גויים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו… בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נוכרי בתנאים כאלה, המבטיחה לשותף הראשון מידה ידועה של עליונות. [1]

הרב הרצוג רואה בשותפות את הבסיס עליו ראוי לבנות את מערכת היחסים בין הרוב היהודי בעל ‘המידה הידועה של העליונות’ ובין המיעוט הערבי. בחלק זה של הידיעון אנו מבקשים לתהות על אופייה של שותפות זו: כיצד היא נראית משני צידי המתרס? מהן הדילמות המלוות אותה? מהי קשת הדעות שניתן למצוא במגזר הערבי, הנדמה בעינינו כאחד? ולבסוף, מה יש ל’יסודות’ להציע כארגז כלים ראוי להתנהלות בשותפות זו?

בחן את עצמך: ערבי, פלסטיני וישראלי נכנסו לחדר…

מדד הדמוקרטיה המתפרסם מידי שנה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה העלה נתונים שונים בנוגע ליחסם של ערביי ישראל למדינה ולאזרחיה היהודים. מה, לדעתכם, היו התוצאות?

את התשובות תוכלו לראות בסוף העמוד.

1. כמה אחוזים בחברה הישראלית סבורים, שהמתח היהודי-ערבי הוא המתח החמור ביותר בחברה הישראלית?

2. את מי קשה ביותר לערבים לקבל בתור שכנים? ומה קורה בעניין זה במגזר היהודי?

3. כמה ערבים אזרחי ישראל סבורים, כי ניתן להיות חלק מהאומה הפלסטינית, ובה בעת להיות אזרחים נאמנים למדינת ישראל?

4. ‘רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה’ – כמה אחוזים מערביי ישראל אינם מסכימים כלל עם המשפט?

מסתבר, כי החברה הערבית בישראל איננה עשויה מקשה אחת, וברווח שבין לוסי אהריש, עיתונאית שהדליקה משואה ביום בעצמאות ה – 67 למדינת ישראל, ובין ראאד סלאח מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (שהוצאה לאחרונה אל מחוץ לחוק), ישנו רצף רחב של דעות. בתכנית ‘ישראל בע”מ’ ראיין רזי ברקאי שלוש דמויות, המצויות על נקודות שונות ברצף זה. לצפייה בראיון, ולקבלת נתונים נוספים אודות ערביי ישראל, צפו בסירטון:

בשנת 2006 פורסם ‘החזון העתידי לערבים פלסטינים בישראל’, שגובש על ידי קבוצת צעירים אינטלקטואלים, “מתוך שאיפה לייצר קובץ מסמכים, אשר ייצג נאמנה את מגוון הקולות הנשמעים בקרב המנהיגות הערביות, ואשר ישמש כאמצעי ליצירת קונצנזוס בין הגישות והקולות השונים”. ה’חזון’ מתעלם מזיקתו של העם היהודי לאדמתו, אינו דן בסירובם של הפלסטינים לקבל את תכנית החלוקה ואינו דן במשמעותו של הסירוב הזה, ומציג את החברה הישראלית כתנועה קולוניאליסטית, שהשתלטה על אדמות הלבנט. כצפוי, הצליח ה’חזון’ לעורר אף את זעמם של חוגי השמאל. האומנם מייצג ה’חזון’ את עולם הערכים והאמונות של החברה הערבית בישראל?

תחת הכותרת דווקא השב”כ מאמין בנאמנות של ערביי ישראל התפרסמו ב TheMarker תוצאות סקר שערך פרופ’ סמי סמוחה: [2]

“במובהק, רוב מוחלט של הערבים (עד 84%) ורוב מוחלט של היהודים (עד 90%) מאמינים בדו-קיום. רוב של הערבים – 55%-58% – מקבלים את ישראל כמדינה דמוקרטית יהודית בעלת רוב יהודי, עם שפה שלטת עברית שתרבותה היא התרבות העברית. כמעט אף ערבי-ישראלי לא רוצה להעתיק את מגוריו לתחומיה של מדינה פלסטינית אם וכאשר זאת תקום, ו-60% מהערבים לא מתכוונים לתמוך במאבקים האלימים של הפלסטינים נגד ישראל. בכל התחומים יש הידרדרות ביחס של ערביי ישראל לישראל היהודית – ב-2003 עוד 66% קיבלו את קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית – אבל עדיין, הרוב נשמר”.

מבולבלים? גם אנחנו…

סמוחה סבור, כי נתונים אלו מלמדים על גישה פרגמטית, המוותרת על החלום לחיות במדינה דו-לאומית. הסבר נוסף, שניתן על ידי עמותת ‘סיכוי’, מצביע על שני תהליכים מקבילים שמתרחשים בחברה הערבית: פלסטניזציה וישראליזציה. הערבים מגדירים את עצמם כפלסטינים, אך מעוניינים להשתלב בחברה הישראלית.

מי שמייצג באופן המובהק ביותר את הקיום המורכב והמאתגר של ערביי ישראל הוא הסופר סייד קשוע, שנולד בטירה, למד בתיכון למדעים ואומנויות בירושלים, והפך ליוצר מצליח המלהטט בשפה העברית, ומכיר את כל הניואנסים הדקים שבה. כאקט של ייאוש עזב קשוע למינסוטה שבארה”ב, אולם דווקא שם הוא חש כי ‘לעולם לא יתרגל לעננים שנעים ממזרח למערב”, ומתגעגע “בערגה לאותם דברים ששנאתי כל כך” [3]. בסדרה הנוקבת ‘עבודה ערבית’ פירט קשוע בפני הצופים את מורכבות ‘הפלסטינזציה והישראליזציה’. אחד הפרקים המציף מורכבות זו הוא הצטופפות משותפת של שכנים ערבים ויהודים במקלט אחד: לחצו כאן

בעל הבית ההגון

האם הערבים הם אזרחים שווי זכויות לחלוטין במדינת ישראל? בעניין זה פיתח הרב גורן את ההבחנה בין זכויות פרטיות, כגון: זכויות מוניציפליות או הפעלת בתי משפט שלום, ובין זכויות קבוצתיות הקשורות לאופייה של מדינת הלאום היהודית. [4] על בסיס השקפה זו, אנו ב’יסודות’ מבקשים לבחון את המשמעות והאחריות של קיומנו כרוב, בעל ‘מידה ידועה של עליונות’ כדברי הרב הרצוג. לשם כך אנו מבקשים להשתמש במונח ‘בעל הבית ההגון’.

להבנה של המונח לחצו כאן

תשובות לשאלות ‘בחן את עצמך’:

– 47% מהציבור בישראל סבור כי המתח החמור ביותר בחברה הישראלית הוא המתח היהודי-ערבי.

– למעלה מ 40% מהערבים הצהירו, כי את החרדים ואת ההומוסקסואלים יהיה להם קשה ביותר לקבל בתור שכנים, לעומתם ציינו היהודים, כי הדבר הקשה ביותר עבורם יהיה לקבל עובדים זרים כשכנים (48%). במקום השני ציינו היהודים את הערבים כשכנים בלתי רצויים בעיניהם (36%).

– נאמנות כפולה – 56% מערביי ישראל סבורים, כי הם יכולים לחוש חלק מן העם הפלסטיני, ובה בעת להיות אזרחים נאמנים למדינת ישראל.

– בנוגע ללגיטימיות קיומה של מדינת ישראל: 51.9% מהערבים לא הסכימו כלל עם המשפט הבא: ‘רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה”.

[1] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – נוכרים במדינה יהודית, ירושלים 2008 עמוד 68.
[2] http://www.themarker.com/news/1.1746530
[3] “אם אני לא מוצא כאן את מי לשנוא אני חוזר לארץ” http://mabatart.com/
[4] אלי חדד, מיעוטים במדינה יהודית היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תש”ס עמ’ 85-86.