עמנואל ואוטונומיה דתית

עמנואל ואוטונומיה דתית

בזמן האחרון התרחשו שני אירועים שבהם התנגשה כביכול האוטונומיה של הדת עם רשויות המדינה. האירוע הראשון היה פרשת ביה"ס בעמנואל. האדמו"ר מסלונים הציג את הסוגיה לא כאפליה של בנות ממשפחות "ספרדיות" אלא כהתערבות המדינה באוטונומיה של דרכי החינוך ואורח החיים החרדיים. האירוע השני התרחש עקב חקירת המשטרה והשב"כ של הספר "תורת המלך" בגין הסתה. בכנס גדול של רבני הציונות הדתית הצהירו רבנים על האוטונומיה של הדיון התורני לעומת ההתערבות המשטרתית.

לדעתי יש הבדל מהותי בין שתי הפרשיות הללו שכרוכים בהן שני סוגים של אוטונומיה.

אפתח בטענה שהועלתה בכנס הרבנים ב-18.8.10, ולפיה – כפי שנותנים חופש אקדמי לשיח אנטי-ציוני באקדמיה כך יש לתת חופש דיון לשיח ההלכתי.  ההיסטוריה של החופש האקדמי מלמדת כי מלכתחילה קמו האוניברסיטאות תחת חסותם של הבישופים הנוצריים העירוניים כמוסדות כנסייתיים בצד המנזרים. מאחר והכנסייה כולה נחשבה לאורך הדורות כמסגרת של שיפוט עצמאי, היו גם האוניברסיטאות חלק ממערך כללי זה. מבחינה היסטורית ומשפטית היו האוניברסיטאות מחוץ לתחום השיפוט המוניציפאלי של הערים בהן שכנו עד העת החדשה. 

יוצא כי האוטונומיה של האקדמיה הייתה במקורה חלק מהאוטונומיה של הדת. הכנסייה נהנתה מאוטונומיה בגלל מעמדה הרם של הדת שהייתה אמורה בימי הביניים להיות עליונה על המוסדות החילוניים של החיים. זאת הייתה כוונתם העמוקה של הרב אריאל וחבריו כאשר תבעו את האוטונומיה של הדיון התורני: הדיון התורני נעלה בעצם על מוסדות המדינה ושאר המוסדות החילוניים.

כדאי לעיין בתולדות ההסדר והרעיון הזה בהיסטוריה של המערב. הכנסייה נזהרה תמיד לא לערבב בין השלמות, הטהרה והקדושה של התחום הדתי לבין מה שאפשר לצפות מניהול המדינה והחברה הארצית שמנוהל ומאוכלס על ידי אנשים בשר ודם בעלי רצונות ותאוות. תביעתה לעליונות הייתה כללית מאוד ולמעשה היא הפקידה את הניהול המעשי של המדינה והחברה בידי השלטון החילוני שהיה אמנם מושחת, אבל 'בגדול' שמר על הסדר ומנע רצח, חמס וגזל. רעיון השלמות נשמר באופן יחסי בתחום הכנסייה, במיוחד במנזרים, והמתין ליישום מוחלט באחרית הימים, בסוף ההיסטוריה, בביאתו השנייה של ישו.

מצב זה השתנה בראשית העת החדשה עם עליית הרפורמציה הפרוטסטנטית. מרטין לותר ביטל כידוע את המנזרים אבל גם הפך בתפיסתו את העולם למנזר אחד גדול. בהתאם לעמדה זו ניסו הכיתות והזרמים הפרוטסטנטיים לממש שלמות דתית בחיים הכלכליים, החברתיים והמדינתיים. התוצאה הייתה 150 שנה של מלחמות ומאבקים אידיאולוגיים וקנאות דתית שגרמו להרג המוני חסר תקדים ולהריסת החברה והכלכלה האירופאית. על תילי החורבות של המאבקים הללו וכמענה להם התגבשו הרעיונות של הסדר הליבראלי-חילוני: הפרדת הדת מהמדינה, סובלנות, זכויות האדם, הפרטת הדת וכו'. כל אילו מקורם בתגובות למלחמות הדת הגדולות שהתנהלו בראשית העת החדשה.

במציאות היהודית והישראלית מציינים החרדים במושג "תורה" את תחום הדת שחל על החיים שאינם ציבוריים ומדיניים: המצוות הטקסיות, תפילה וגם אתיקה בין פרטים. לימוד תורה משמעו בעיקר לימוד התלמוד והפוסקים בתחומים אלה. התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה האלוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר האלוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.

האוטונומיה שתובעת היהדות החרדית היא בעצם אוטונומיה של המובלעת שלהם. אלא מאי? תהליכים דמוגרפיים וסוציולוגיים גורמים למובלעת החרדית להתרחב ולהשיק לגבולות המדינה והחברה הכללית. היהדות החרדית צריכה באופן מתמיד תקציבים, דירות ובתי ספר, היא חודרת בעקבות זה לתחום המדינה והחברה וכך נוצרים משברים כמו משבר עמנואל ואחרים.

אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה, והמקבילה לציונות הדתית בהיסטוריה של העמים הן הכיתות הפרוטסטנטיות שנ"ל.

הציונות הדתית עומדת אם כן באופן מתמיד על סִפו של מתח וקונפליקט אידיאולוגי-דתי מול המדינה. הזרם היותר גאולי-אמוני' המזוהה עם ההתנחלויות וגוש אמונים' גם השתמש בעבר במנגנונים שהקטינו את הפוטנציאל לקונפליקט: העקרון של "קמעא-קמעא" (הגאולה לא מגיעה בבת אחת אלא מדובר בתהליך ארוך ודיאלקטי עם עליות וירידות) ועקרון ה"כלליות": ניתן ליישם אידיאל תורני-דתי אך ורק אם הוא מקובל על כלל הציבור – דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים.

בזמן האחרון הולכים עקרונות אלו ונשחקים. משהו רע קורה להנהגה הרבנית של הציונות הדתית. היא נגררת על ידי גורמים קיצוניים בתוכה למאבקים שהיא עצמה אינה מאמינה בהם. כך היה במקרה של התנגשות הרב אליעזר מלמד עם שר הביטחון וכך גם במקרה של 'תורת המלך'. הרי רבים מהמשתתפים בכנס השבוע לא מצדדים בעמדות של הספר הזה. אם "תורה" מתייחסת לחברה ומדינה, אזי היא צריכה להיות אותה תורה כפי שלימדה המייסד של האסכולה הזאת דהיינו הרב קוק זצ"ל – כללית, מוסרית, אוהבת אדם ומודעת לדיאלקטיקה ולמורכבות של החיים. אם הרבנים הציונים דתיים ידרשו עצמאות של תורה שמלמדת כי צריך להרוג תינוקות של גויים יקרה כאן מה שקרה במערב: הפרדת דת ומדינה, הפרטת היהדות, הוצאתה מהדיון ומהשיקולים הציבוריים והמדינתיים ואף הכפפת הדת למדינה ושיקוליה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

תורה מן השמיים, עשרת הדברות

על ההלכה ועל המדינה

המאמר מובא מתוך כתב העת "דעות" גליון כ"ד תשכ"ד עמ' 105-106 הגישה שלי להלכה ולמקומה בחיים מבוססת על העקרון שאם אמנם אמת היא שאנחנו מאמינים

להמשך קריאה >>
סובלנות מתוך חוברת בהוצאת יסודות

ירושלים של חושך ושל אור

ליום הסובלנות הבינלאומי מהומות הדמים של השבועות האחרונים בירושלים, בגוש-עציון ובתל-אביב החזירו את ישראל לסיפור עתיק יומין, בו להט דתי חובר לאינטרסים פוליטיים ומדיניים. כמו

להמשך קריאה >>