על ידע פתוח וסגור ביהדות

על ידע פתוח וסגור ביהדות

מאמר מתוך ידיעון על הגמוניה ושוליים בעולם הלימוד שבועות תשע"ה

מסכת אבות פותחת בתיאור מסירת התורה מדור לדור: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה…". תהליך מהודק, בו הידע נמסר מאליטה אחת לאחרת, תוך הדרה של אחת הקבוצות המשמעותיות ביותר בהוראת התורה, אנשי הכהונה. משנה זו איננה מתארת רק את ההוצאה של הכוהנים משרשרת המסירה, אלא אף עשויה לעמוד בסתירה למקורות הרואים במתן תורה רגע מכונן של פריצת גדרי הידע ושיתוף העם כולו:

דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חינם לכל באי העולם, אף אלו חינם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳).

על בסיס אותו רעיון של תורה הניתנת חינם אין כסף, נאמר במדרש לקח טוב לספר שמות:

"ניתנה תורה במדבר בפרהסיא מקום הפקר: כל הרוצה לקבל – יבא ויקבל"[1].

עוד מרחיב המדרש במכילתא ומוסיף כי בני ישראל, שהיו נוכחים במעמד הר סיני, אינם היחידים הרשאים לבוא בשערי הלימוד, אלא כדברי המדרש – 'כל באי העולם' הרוצים בכך. מתח זה, שבין הנגשת הידע וההשכלה לכול ובין יצירת חיץ בין האליטה הלמדנית ובין ההמון הנבער מדעת, שב ומבצבץ בספרות חז"ל כפי שיובא להלן.

מסורת העברת לפיד לימוד התורה מדור לדור, הפותחת את מסכת אבות, מסתיימת במימרא ידועה המובאת בשמם של אנשי הכנסת הגדולה באותה המשנה בה פתחנו: "הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". אחת המחלוקות המצוטטות ביותר בין בית שמאי ובית הלל, נסובה אגב הוראה זו של העמדת תלמידים הרבה:

[והעמידו תלמידים הרבה] שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים: (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג).

הלל הזקן, ששכב על גג בית מדרשם של שמעיה ואבטליון בליל שלג, מבלי שהיה בידו סכום הכסף שיכול להכניסו לתוככי אולם הלימוד להתחמם מזיוה של התורה, הוא זה שהנחיל לנו את ההוראה 'לכל אדם ישנה'. בידוע הוא שהלכה כבית הלל, אולם לא תמיד היה קל לחכמי המשנה והתלמוד ולפוסקי ההלכה להכריז, הלכה למעשה, כי התורה ניתנה חינם 'וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל'. הדוגמה המובהקת לכך היא מעשה הדחתו של רבן גמליאל מראשות בית המדרש:

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח,

ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.

שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש.

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. (באותו היום נוספו מספר ספלים לבית המדרש)

אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן,

(אמר רבי יוחנן, נחלקו בה אבא יוסף בן דוסתאי וכחמים)

חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי.

(אחד אמר ארבע מאות ספסלים נוספו ואחד אמר שבע מאות ספסלים נוספו).

הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל,

(חלשה דעתו של רבן גמליאיל)

אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל….

 

בקריאה ראשונה נראה כי הסיפור מגבה את שיטת בית הלל המבקשת להתיר לכל אדם לבוא וליטול חלק בעולם הלימוד. אולם, כדרכם של חז"ל, המסר לעולם מורכב יותר. המעשה עצמו נחתם בהחזרתו של רבן גמליאל לראשות בית המדרש. הבשורה על כך לחובשי ספסלי הלימוד נשענת על האנלוגיה בין חבורת הלומדים למעמד הכהונה:

"מזה בן מזה יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה?"

מסביר רש"י את הביטוי מזה בן מזה באופן הבא: "כהן בן כהן, יזה את מי חטאת" הווה אומר, הנהגת בית המדרש צריכה להיות בידי מי שנמנה על שושלת אצולה שהזכות להשתייך אליה עוברת בירושה. כך בפריצתו של רבי יהושע לבית המדרש בבואו לבשר אודות חזרתו של רבן גמליאל, כך גם בשיקול הדעת למי לתת את מוסרות ההנהגה המובא קודם לכן בסוגיה:

"…אלא נוקמיה (נעמיד את…) לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא".

המתח בין שדה הידע כפתוח לכולם, או ככזה הניתן בידי אליטה סגורה ומוגדרת היטב, מלווה את עולם הלימוד היהודי מאז ומעולם. שני צידי המתרס, הרצון להכיל לעומת הרצון לסנן, כל אחד מהם מחזיק בהיגיון עמוק העומד בפני עצמו. שניהם גם יחד מופיעים בסימן אחד בשולחן הערוך:
(יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו)

כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה..(סעיף א)

אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. (סעיף ז).

בעולם העתיק ידועות שתי חברות בלבד בהן הוגדר האידיאל של ידע פתוח לכולם, החברה היהודית והחברה היוונית. יחד עם זאת, גם בחברות אלו המשיכו להתקיים מאבקים סביב השאלה עד היכן מרחיבים את גבולותיו של הידע הפתוח: מי אינו ראוי ללמוד? האם יש תחומים אותם יש ללמוד רק בהכוונה ופיקוח קפדניים, דוגמת תורת הסוד היהודית? האם מי שידו אינה משגת לשלם עבור רכישת הידע יכול להשתייך למעגל הלומדים? ולבסוף, כיצד מגשרים בין הפער של אידיאל הידע הפתוח לכולם ובין המציאות שלא תמיד מעוניינת או יכולה לאפשר לאידיאל זה להתקיים?[2].


 

[1] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), שמות, פרק יט, ד"ה ויסעו מרפידים.

[2] מבוסס על: עמוס פונקשטיין הרב עדין שטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 22-24.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן