fbpx

ממלכתיות

ממלכתיות

מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה"מ יצחק רבין תשפ"ג

מושג ה'הקהל' השני עליו עומד הרב עוזיאל ואותו הוא מסביר כמצוות ה'הקהל' המתרחשת בצאתה של שנת השמיטה מובאת בדבריו כאן:
"הוראה השניה: התקהלות נפשיית לנקודה מחשבית אידיאלית משותפת לכולם. במובן זה נקרא עם ישראל 'הקהל' סתם. ונקראו קבוצי ישראל בארצות מגוריהם, או אפילו בארץ ישראל, בשם 'קהל קדוש' או 'קהלות קודש'. באשר שכל קהל בפני עצמו וכלן יחד הם קהלה אחת, שיונקת מציאותן וקיומן מאותם העניינים המחשביים שמקהילים את כולם לקהל אחד"[2].

האם יש משהו אחד שמלכד חברה דמוקרטית כל כך שסועה?
האם במציאות המודרנית הישראלית שלנו יש אפשרות בכלל למעמד "הקהל" כזה?

בראשית ימיה של מדינת ישראל היה נדמה שמושג "הקהל" במובנו השני של הרב עוזיאל, דווקא קיים בעוז. גם אז, כמו היום, מחלוקות רבות פילחו את החברה הישראלית ההולכת ונבנית: סוציאליסטים מול רביזיוניסטים, מאבק גדול בעד ונגד חוקה לישראל, מאבק על נושאי דת ומדינה, על מערכת החינוך ועוד ועוד. אולם מעבר לכל המחלוקות הללו היה נדמה שיש רעיון גדול שסוכך מעל הכל ומאגד את כלל האזרחים במדינה הקטנה והצעירה לכדי חזון בסיסי משותף.
למהלך הפלא הזה אין אח ורע במדינות דמוקרטיות אחרות והוא הלך וגובש בידי ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון לכדי המושג "ממלכתיות".

על מנת למסגר את הדיון נניח כאן את גבולותיו. למונח ממלכתיות שני מובנים, שונים מאוד ויש לדעת להפריד ביניהם. האחד "ממלכתיות" כתפיסת עולם המתייחסת לדרך ניהול המדינה. והשני, "ממלכתיות" המתייחסת לסמלים וקדושתם. יש המקדשים את בית המשפט העליון, יש המקדשים את צה"ל ויש המקדשים את סמלי המדינה ונציגיה (ראש הממשלה, התקווה וכו'). ממלכתיות המקדשת את הסמלים היא תחום אחד – אבל לא בה נדון בידיעון זה. אנו נבקש להתבונן במונח ממלכתיות כדרך לניהול החברה והמדינה.

מהי ממלכתיות?

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ראה והכיר את הסכנה הקיימת בחברה היהודית. החברה היהודית מאז ומעולם התאפיינה במחלוקת. המחלוקות הן כמעט סלע קיומו של העם היהודי. אין דף גמרא, סוגיה הלכתית, מחשבתית או דילמה ערכית שלא נמצא לגביה מחלוקת. כשאנו חיים בגלות לכאורה המציאות פשוטה יותר, כל קהילה בוחרת לה איך לחיות – ובא לציון גואל. אלא שכאשר ניגשים לבניית מדינה הסיפור הופך מסובך יותר, ההכרעה וקבלתה הופכים לאתגר. כך כותב בן גוריון באחד ממכתביו:

"שום סכנה חיצונית, אפילו האיומה ביותר, איננה מפחידה אותי, אבל מחרידה אותי הסכנה הפנימית – סכנת עיוורוננו הפוליטי. קלות הראש שבה אנו מתייחסים לסכנות האורבות לנו, הנאיביות שבה אנו פותרים שאלות מסובכות… חוסר הכישרון להבין את השני ולהעריך את קשייו, וחוסר כשרוננו לפעול יחד כחטיבה אחת שבה כופף יחיד את רצונו לרצון הרוב ומבטל דעתו מפני דעת הרבים. […] אמנם לא נשמדנו מעל פני האדמה כעמים אחרים, אבל לא החזקנו את עצמאותנו במולדת, לא הצלנו את מדינתנו. הפעם שומה עלינו לא לקיים מדינה אלא להקים אותה; וזוהי מלאכה פוליטית הרבה יותר קשה, ואינני רואה שיודעים אנו את המלאכה הזאת"[3]

בן גוריון מפריד כאן בין קיומו של העם לבין היותו ריבוני ועצמאי. עם ישראל התקיים באורח פלא בגלות. אולם בן גוריון מבקש להעביר את עם ישראל למצב חדש. לא עוד "עם המתקיים", אלא עם המתקיים באופן ריבוני ועצמאי, כזה המסוגל לעצב את זהותו וחזונו. וכאן עולה החשש, שכן העם היהודי לא מכיר את המלאכה הזו. בכל הנקודות ההיסטוריות שבהם העם היהודי היה ריבון – הוא לא ידע לנהל נכון את המחלוקות שבתוכו. כך קרה בימי השופטים, שאול, דוד ושלמה ובוודאי מיום פיצול הממלכה בין ישראל ליהודה. ספר מלכים הוא ספר שמייצג מצב אנטיטטי לממלכתיות שניסה לגבש בן גוריון.

גם חכמינו ז"ל קבענו שחורבן הבית השני והיציאה לגלות הארוכה לא הגיעו בעקבות חוסר היכולת להסכים על חזון משותף אחד, אלא בעקבות האופן שאנו מנהלים את המחלוקת על החזון: "בית שני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה ובמצוות וכל ווסת טובה הייתה בהם אלא שהיו אוהבים את הממון ושונאים שנאת חינם אלו לאלו"[4]

וגם תלמידי רבי עקיבא שני דורות לאחר חורבן הבית נהרגו במגפה (בתקופת מרד בר כוכבא, ויש אומרים שנהרגו במרד עצמו) מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה". הבעיה לא הייתה המחלוקת אלא דרך הניהול שלה. ניהול המחלוקות של העם היהודי עת היה ריבון על עצמו לא היה בהוגנות ובכבוד. דווקא בימי הגלות סיגל לעצמו העם היהודי את תרבות המחלוקת, כך מכיר ויודע כל מי שנפגש עם דף גמרא או עם שו"ת בהלכה. העם היהודי חי על מחלוקות זוהי כמעט תעודת הזהות שלו, אולם בהגיענו לחיים ריבוניים חייבת להיות דרך עמוקה ובוגרת להתקיים תחת המחלוקת. זהו הרקע לפיתוח המונח הייחודי כל כך למציאות הישראלית – ממלכתיות.

הממלכתיות של בן גוריון אמורה היתה להניח בפני הגורמים השונים בחברה הישראלית, בעיקר בעלי הכוח, את האינטרס העליון של מדינת ישראל. אמת מידה עליונה המהווה מצפן למקבלי ההחלטות יהיו אשר יהיו: מנבחרי הציבור ועד לפקידות הממשלתית. "הטוב המשותף", ההבנה שיש משהו שהוא חשוב וגדול מסך האינטרסים של קבוצת אינטרס זו או אחרת ובהינתן מצב שהם יבואו בסתירה יפעל בעל הכוח על פי האינטרס העליון של מדינת ישראל ולא על פי האינטרס של קבוצת האינטרס הפוליטית שלו. כך הגדיר את הדברים פרופ' ידידה שטרן:

"התוכן שניתן ל"ממלכתיות" בדור הקמת המדינה היה יפה למשימת הדור ההוא: מ"יישוב" ל"מדינה" כאמור לעיל, המטרה הייתה לאפשר למדינה לתפקד כמרכז מרות שלטוני ישיר של האזרחים ללא תלות בשיוכם לקבוצה אידיאולוגית, לארגון פוליטי, לעדה, מעמד, לאום או דת. באמצעות הטמעת הממלכתיות לחיים הציבוריים התאפשר נטרול הכוח של התנועות המגזריות שפעלו אז, והעברתו ומרכוזו בידי המדינה. הממלכתיות נועדה גם לדרבן ולגייס את האזרחים ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, ובכך לקחת אחריות על המרחב הציבורי הישראלי. היא הייתה הדגל שבאמצעותו עוצבה ומונפה תודעת הריבונות של בני גלות, עולים חדשים, המבקשים עצמאות."[5]

הממלכתיות מבקשת שעל אף מכלול הסקטורים במדינת ישראל נדע לתת עליונות לאינטרס הכללי המשותף. כך הבין בן גוריון מיד עם הקמת המדינה שקיום של יותר ממסגרת צבאית אחת אינו האינטרס הלאומי העליון. מדינה חייבת לרכז את כוח ההגנה וההתקפה שלה בגוף אחד, שאם לא כן עלולים כוחות שונים להילחם אלו באלו. בן גוריון פירק את הפלמ"ח, שהיה ארגון לוחם סקטוריאלי תחת הנהגתו והקים את צה"ל[6].

אז האינטרס העליון לא היה לשמור על מוקדי כוח שונים אלא להקים צבא אחד המקבל פקודות ממשלה נבחרת אחת.

היום אנו לא מתמודדים עם דילמה סוערת של הקמת 'צבא ממלכתי', המציית לממשלה נבחרת אחת. אם כן, במה עשויה להתבטא הממלכתיות של היום? כיצד ניתן לתרגם את הממלכתיות של בן גוריון למציאות הישראלית שלנו? על השאלה הזו מנסה לענות פרופ' ידידיה שטרן בהמשך המאמר שהובא לעיל:

"בדרישה להתנהגות ממלכתית יש אלמנט מרסן. מי שמבקש להיות ממלכתי איננו יכול להתנהל בשדה המחלוקת ללא מגבלות: עליו לשקול את דרכי הפעולה שלו, בתחומים שבהם הוא מתפקד, מתוך ראייה רחבה של משמעות פעולתו על החיים הציבוריים בכללותם. כך למשל קידום עמדות של מגזר מסוים באמצעות הכפשה, דמוניזציה, הסתה או סתימת פיות של בעלי מחלוקת ממגזר אחר סותר את הממלכתיות"[7]

ננסה לתת ממשות לדבריו של פרופ' שטרן:

מהו אלמנט מרסן? מהן המגבלות שהן מעבר למגבלות הרגילות של הדמוקרטיה?

דוגמה בחיי הצבא: בהיות צה"ל 'צבא העם', אנו מוצאים מציאות בה משני צידי הקשת הפוליטית יש לא מעט חיילים בהם קצינים (בכירים וזוטרים) הנקלעים לסתירה בין החלטת המדינה ע"י הממשלה הנבחרת לבין נאמנות לקבוצת האינטרס הפוליטי-ערכי בו הם מאמינים: מחד קצינים וחיילים המאמינים ששלטונו של צה"ל ביהודה ובשומרון אינו נכון לישראל ומאידך קצינים וחיילים העומדים בפני פקודה לפנות יישוב יהודי – והחברה הישראלית, אם נרצה בכך או לא, התמודדה ועדיין מתמודדת עם שני המצבים הללו. מהי ההתנהגות הממלכתית הראויה במצב שכזה?
זו דוגמא קלאסית בה ברור שכל קבוצה פוליטית מאמינה שהמעשה עליו החליטה הממשלה פוגע במדינת ישראל ולכן הם מתנגדים לו. אולם השאלה שאדם ממלכתי שואל את עצמו:

● האם יש אינטרס גדול יותר מתפיסת העולם הערכית-פוליטית שלי?
מה המשמעות החברתית והלאומית של סירוב פקודה לכאן או לכאן?
מה המשמעות אם הצבא צריך להימנע מלהטיל פקודות על פי שיוך פוליטי?

סירוב פקודה בצבא על רקע פוליטי עלול לערער את היכולת של הממשלה למשול. ברור שאם הצבא צריך להתחשב בדעות הפוליטיות של החיילים הוא לא יצליח לתפקד ויתפרק הלכה למעשה. הגישה הממלכתית גורסת שהאינטרס העליון יותר של המדינה והחברה הישראלית הוא שמירה על המסגרת של קבלת הכרעות דמוקרטיות והפעלת סמכות הממשלה, גם אם זה נוגד את האינטרס הפוליטי של קבוצה הפוליטית הפרטית שלי. מעל לכל עומד האינטרס הישראלי העליון – שמירה על המדינה ועל סמכות מוסדותיה.

דוגמא נוספת ניקח מהשדה הפוליטי: האופוזיציה אמורה לנסות ולהפיל את הממשלה, זה תפקידה המרכזי ועל כך אין חולק. על מנת להשיג מטרה זו, על האופוזיציה יהיה לנסות בכל הכלים העומדים לרשותה בחוק לחבל ביכולת הממשלה לתפקד ובכך להביא לנפילתה. אולם גם תפיסה ממלכתית מורה לנהוג באופן מרוסן יותר ולהצביע בכנסת באופן ענייני. אם החוק נחוץ מאוד למדינה אין סיבה להתנגד לו רק על מנת לנסות להפיל את הממשלה. את המאבק הפוליטי על הפלת הממשלה חשוב לקיים ואף חובה לקיים, אבל על אופוזיציה ממלכתית יהיה לבחון היכן נכון להיאבק והיכן נכון לשתף פעולה. דוגמא להתנהגות ממלכתית של אופוזיציה היא התנהלות בעת מלחמה או מבצע צבאי. בד"כ נראה שהאופוזיציה לא תעשה דבר על מנת לחבל ביכולת הממשלה לנהל את המבצע, גם אם הדבר עשוי לשחק לידיה מבחינה פוליטית, שכן האינטרס הציבורי והלאומי ברור ועומד מעל למערכת השיקולים "הצרה" של קבוצות פוליטיות מסוימות.

נקודה נוספת בה עוסק פרופ' שטרן נוגעת לאופן ניהול המחלוקת עצמה. כפי שראינו, חברה דמוקרטית בנויה על מחלוקות וטוב שכך אולם יש גם דרך לנהל אותן. הובהר כי הסובלנות היא תנאי בסיסי לדמוקרטיה. לפיה, עליי להכיל ולתת מקום בדיון לעמדות (והכרעות) המנוגדות לעמדתי. אולם לא בהכרח מובן כלל שאת הדיון יש לנהל בכבוד ומתוך ראיית האינטרס הציבורי העליון של לכידות חברתית. המערכת הדמוקרטית שומרת על החברה מפני התנהגות אלימה או הסתה אליה, תפיסת הממלכתיות פה נוגעת ב"חיובי":

● כיצד יש לנהל ויכוח ומאבק נוקב כאשר ה"לכידות החברתית" עומדת לנגד עינינו?
● כיצד ייאבק מחנה המבקש ודורש להגדיל את אחוז העובדים בחברה החרדית ועדיין לא לפגוע ב"לכידות חברתית"?

לדוגמה, הדמוקרטיה תאפשר בוודאי במסגרת חופש הביטוי גם דיבור קשה ומכאיב כנגד החברה החרדית. הממלכתיות תבקש לנהל את המאבק הזה תוך שהיא מתבוננת על הצורך לשמר קשר, כבוד והערכה לחברה החרדית. הדבר ישפיע הן על דרך ניהול המחלוקת: הימנעות מדיבור מפלג כנגד ציבור מסוים תוך חידוד תפיסת העולם האחרת, לצד ניסיון אמיתי לדיבור של כבוד הדדי, וניסיון להגיע להידברות ולפשרה. באותו אופן, עשויים נציגי החברה החרדית להילחם ברפורמות בתחומים שונים בנושאי דת ומדינה. אם בחרו בגישה 'ממלכתית', לא יוכלו לנהל את המאבק כנגד הרפורמות ללא רסן. כלומר, הלכידות הלאומית והחברתית עומדת כערך עליון ועל כן, העיקרון המנחה גם שלהם יהיה – להיאבק על החשוב להם אך תוך ניסיון ש"לא להפוך את לוח המשחק" ולפזר את שחקניו לכל עבר.
כך מסכם את הדברים פרופ' שטרן:
"כיוון שכך, התנהגות ממלכתית במדינה ליברלית איננה מבקשת ליישב את המחלוקת או להכריע בה. היא איננה "תופסת צד" במחלוקת. תחת זאת, עניינה של התנהגות ממלכתית הוא לטפל במחלוקת באמצעות פעולה מסדר שני, קרי: להציע דרך להסדרת החיים הציבוריים, על כלל היבטיהם, בהינתן המחלוקת. המחלוקת היא נתון יסוד במציאות חיינו, והשאלה הגדולה היא כיצד ננהל אותה בדרך שמצד אחד לא תשתיק מי מהקולות, ומצד שני תאפשר לקיים חברה סולידרית שחלקיה משתפים פעולה זה עם זה […] הממלכתיות היא המושג שעל כולנו לאמץ כדי שתרבות המחלוקת הישראלית תעשיר את החברה ותאפשר לכולנו להיות כאן "בבית", על אף הפרשנויות והתקוות השונות לגבי מהות הבית. בכך תהווה הממלכתיות אבן ראשה לחוסן הלאומי של המדינה והחברה בישראל."[8]

בכל בית יש מחלוקות. בכל בית יש מתחים. בכל בית יש גם אינטרסים שונים. אולם אם כולם מרגישים בבית זה לא בגלל שבני הבית מטשטשים את המחלוקות, אלא מכיוון שהם מאפשרים לדבר עליהם באופן כזה שאינו דוחה אף אחד מבני הבית החוצה. זה האינטרס העליון של הבית – שתמיד אפשר לחזור אליו, להרגיש בו בטוח ושייך עד כדי מסירות נפש של איש לאחיו. כך הדבר הוא גם במסגרת המדינה – המדינה היא בית, הבית הלאומי של העם היהודי. התובנה הזו אינה נכונה רק כלפי מדינות העולם ואויבי ישראל. התובנה הזו משמעותית קודם כל עבור החברה הישראלית עצמה. הממלכתיות היא ההבנה שעל כל קבוצה וקבוצה המרכיבה את הבית מוטלת האחריות לא רק שהיא תרגיש בבית אלא שהקבוצה הנמצאת בקצה הנגדי לקבוצתי תרגיש גם היא בבית.

הבנה זו מביאה אותנו לכדי מושג ה"הקהל" השני של הרב עוזיאל "התקהלות נפשית לנקודה מחשבית אידיאלית משותפת לכולם. במובן זה נקרא עם ישראל 'הקהל' סתם'." הרב עוזיאל מן הסתם ראה לנגד עיניו התקהלות סביב מחויבות לתורה ולמצוות, לרעיון תיקון עולם וכדו' אולם העיקרון הראשי בדבריו הוא התקהלות סביב "רעיון גדול" שמקבץ את כל הקבוצות הקטנות יותר בציבור תחתיו.
במובן הזה, אנו יכולים לפרש את מושג ה"הקהל" הרלוונטי למציאות הישראלית שלנו היום כמושג "ברית הדרך"[9]. כלומר הציבור בישראל איננו יכול להסכים כיום על מערכת ערכים מסוימת. אנו נמצאים במאבק ערכי חריף ובמחלוקת, ועדיין, אנחנו יכולים (וחייבים) להסכים על הרעיון הגדול של הקיום המשותף וניהול המחלוקת ביחד ומתוך הוגנות וכבוד.


[2] יהודה אדרי (עורך), השמיטה היובל ומצות הקהל במשנת הרב עוזיאל, עמ' 26.

[3] המכתב הובא במאמרו של נתן ינאי, התפיסה הממלכתית של בן גוריון. עיין בהערה 3 כאן

[4] ירושלמי יומא, א, ח.

[5] ידידיה שטרן,  ממלכתיות בעת הזו. נמצא באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. את המאמר במלואו תוכלו למצוא כאן

[6] יש לומר, בשם הממלכתיות נעשו גם פעולות בעייתיות מאוד, לשון המעטה. לדוגמא, במסגרת הממלכתיות הורה בן גוריון להטביע את ספינת הנשק של ארגון האצ"ל – אלטלנה. במסגרת זו רבים רבים מיוצאי מדינות ערב סבלו מיחס לא הוגן ומפלה. דווקא במקום בו אנו רוצים לראות בממלכתיות גורם מרפא, חשוב לזכור את הסכנות הגלומות בה ולהימנע מהם.

[7] שטרן, שם.

[8] שטרן, שם.

[9] להעמקה במושג הברית עיינו בידיעון "גורל ויעוד", יסודות תשפ"ב בקישור. על ההזדמנות ומושג 'ברית הדרך' עיינו בקישור כאן.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

תמונה של עפרה לקס

יוצאים לעצמאות!

מתוך ידיעון לקט לראש השנה תשפ"ג- התשובה כלקיחת אחריות היא פירגנה לעצמה חופשה של שלושה ימים עם המשפחה והילדים. שלושה ימים שבהם לא תציץ במייל

להמשך קריאה >>
החלפת כסף

קצת על כלכלה שיתופית

מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה"מ יצחק רבין תשפ"ג בעולם הסוציולוגיה נוהגים להבדיל בין שני סוגי חליפין: חליפין

להמשך קריאה >>
תמונה של רוחמה

בין להט לשיקול דעת

מתוך ידיעון לקט לראש השנה תשפ"ג- התשובה כלקיחת אחריות בימים שכאלה, שלהי קיץ הקשים מן הקיץ עצמו, ימים של ייחוד השגרה מתחיל בנו קולו של

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן