'מדורת השבט'- על התפצלות שבטית במדינת הלאום הישראלית

'מדורת השבט'- על התפצלות שבטית במדינת הלאום הישראלית

מאמר מתוך ידיעון שיר השכונה- יום העצמאות תשע"ה

 

מדינת הלאום כמסגרת מדינית מארגנת הולכת ומאבדת את אחיזתה במזרח התיכון. ככל שקיימת חוסר בהירות בנוגע לזהות המשותפת, וככל שישנה הטרוגניות גדולה יותר בכל הנוגע לזהות האתנית הדתית או התרבותית, כן מתעוררת שאלה גדולה יותר בנוגע לתקפותה של מדינת הלאום.

ומה קורה אצלנו במדינת ישראל, השוכנת בלבנט אך יונקת מהתרבות הפוליטית של המערב?

בה' באייר תש"ח, עת הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, פתח את דבריו בציון הבסיס המשותף של היהודים המפוזרים ברחבי העולם ומקובצים יחד בארץ ישראל:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותי המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך, השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

ברוח דברים אלו עוצבו סמלי המדינה, נקבעו השפה הרשמית וימי המנוחה והמועדים, נחקקו חוקים אודות ההתנהגות בפרהסיה ועוד ועוד. יחד עם זאת, דווקא התשתית של זהות משותפת, היושבת חזק כל כך בבסיס הקמת המדינה ואופן התנהלותה, הבליטה את השוני בקרב חברת המהגרים שבאה בשערי הארץ המובטחת. למרות הזהות הקולקטיבית בעלת העוצמה, מתקיימות תת קבוצות שההבדל ביניהן מובלט בציבוריות הישראלית, שעה שלעיתים המשותף והמאחד נשאר סמוי מן העין. את הדברים מיטיב לבטא אלוף הר אבן במאמרו "התיתכן זהות משותפת: 'אנחנו אזרחים ישראלים'?":[1]

"אפשר לומר שבכל הסוגיות הללו , הצדדים יודעים היטב מהי זהותם הקולקטיבית ויודעים היטב מה מבדיל בינם לבין הקבוצה האחרת בצמד. כך יהודים וערבים, פלסטינים אזרחי ישראל, דתיים וחילונים, מזרחיים ומערביים, נשים וגברים , דלי הכנסה ועתירי הכנסה, יודעים הרבה על מה שמבדיל ביניהם. ומה שמבדיל ביניהם הוא לרוב גלוי ומפורש ולעתים קרובות גם בוטה בניסוחיו . להיגדים 'אני יהודי', 'אני ערבי', 'אני דתי', 'אני חילוני', 'אני אישה', 'אני מזרחי', ' אני רוסי', 'אני אתיופי' יש אם כן, בדרך כלל, עוצמה ניכרת; עוצמה רגשית של זהות והשתייכות; עוצמה של עושר אסוציאטיבי – זיכרונות, ערכים, יחסים; ועוצמה של היבדלות ומתח…"

התפרדותם של אזרחי מדינת הלאום הישראלית לשבטים שבטים משתקפת היטב בתוצאות הבחירות של חורף 2015. בשבוע הקודם לבחירות הייתה תחושה כי הסיכוי למהפך גדול מאוד. את ההפתעה הגדולה עת התפרסמו תוצאות המדגם ותוצאות האמת, מבטל ד"ר דודי מקלברג, לאור העובדה כי בישראל ישנם דפוסי הצבעה ידועים מראש[2]:

"באופן עקרוני ישראל מחולקת לשבטים, וגם אם למצביעים יש התלבטות, ברגע האמת השבטים בדרך כלל 'חוזרים הביתה'…

לדבריו רוב אזרחי המדינה מצביעים עבור אותה מפלגה לה הצביעו הוריהם, או למפלגה שהקבוצה השבטית אליה הם משתייכים נוטה להצביע. כך ממשיכות ונשמרות מדורות השבט הישראליות.

לרגל יום העצמאות אנו מבקשים להניח להן למדורות השבט הישראליות ולהתבונן במאחד ובמשותף.

האזכור ההיסטורי הראשון של ההתפלגות השבטית מופיע בברכת יעקב לבניו; כל אחד מהבנים, העתיד לעמוד בראש משפחה, בראש שבט, מסומן על פי עברו או מצוין על פי תכונותיו הייחודיות לו. עבור חלק מהבנים הברכה איננה אלא קללה, עבור אחרים הברכה איננה אלא צמצמום. יחד עם זאת, חותם הכתוב בהתייחסות כוללת לברכה שקיבלו השבטים:

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם (בראשית מ"ט כ"ח)

על הפער בין תוכן הפרק הרואה כל שבט בפני עצמו ובין חתימת הפרק הכוללת אותם יחד, כותב רש"י את הדברים הבאים:

"וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם" – והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן? אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנא' בעניין יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כולם במשמע… "ברך אותם" – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו מה ת"ל ברך אותם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של איל יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".

רש"י שב ומזכיר לנו כי גורל אחד כורך את בני יעקב יחד, מי לברכה ומי לקנטור, מי לגבורת הארי ומי לקלות האיל, בסופו של דבר השבטים אחוזים זה בזה. את חשיבות האחדות ניתן לנמק באופנים שונים, אחד ההסברים בני זמנינו, המתייחס להתלכדות של גורמים המנוגדים זה לזה לידי תנועה אחת, מופיע בדבריו של הראי"ה קוק:

"…אבל בעולם הריאלי אין הדבר כן: שני יסודות מתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה" (מתוך מאמרי הראי"ה, אחדות ושינוי)

התנועה הדיאלקטית מניחה כי רק תופעה והיפוכה עשויות לייצר התקדמות כלשהי. ברוח זו נאמר כי רק הריבוי והניגוד בין חלקיו השונים של העם היושב בציון, עשויים לייצר את התהליך שיאפשר תנועה לעבר עתיד טוב יותר.


 

[1] בתוך: "בין האני לאנחנו : הבניית זהויות וזהות ישראלית" (עורך: עזמי בשארה), מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.

[2] שבטי ישראל – גם בקלפי: מדוע ברגע האמת אנו "חוזרים הביתה"?http://elections.walla.co.il/item/2839061

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

והצלתי

והצלתי

קודם כל יש להציל! רעיון ההצלה נמצא בתשתית הזהות הלאומית של מדינת ישראל. הצלה היא "סור מרע", היא הפסקת האיום, ובתוך כך עולה השאלה –

להמשך קריאה >>
וגאלתי

וגאלתי

פתאום הגיעה הגאולה. בסך הכל, החרדה הקיומית, שמלווה אותנו כעם במשך שנים ארוכות, בעצם מאז ומעולם, הולכת ומתפוגגת. אולי, אפשר ללחוש לעצמנו באוזן, בשקט בשקט,

להמשך קריאה >>