למה לי פוליטיקה עכשיו?! על עבריינות פוליטית והסיבות להתפרצותה

למה לי פוליטיקה עכשיו?! על עבריינות פוליטית והסיבות להתפרצותה

מאמר מתוך ידיעון בין האסור למותר- עבריינות פוליטית

 

"ציונות איננה אידיאולוגיה ייחודית, אלא מצע משותף לאידיאולוגיות שונות ואפילו סותרות" כותב א.ב. יהושע בספרו אחיזת מולדת (עמוד 47). החיים בישראל, השסועה והמלוכדת בעת ובעונה אחת, רצופים מאבקים אידיאולוגיים, שחלקם נצבעו בצבעי האלימות שמטרתה להביא להישגים פוליטיים. בשנות השבעים המוקדמות פעלה בארץ תנועת המחאה הפנתרים השחורים שהביאה לחזית מאבקה את הפערים על רקע עדתי. בפעולה שכונתה "מבצע החלב" נגנבו עשרות בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה בירושלים וחולקו לילדי עולים בשכונת האסבסטונים "ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע" נכתב בכרוז שהוצמד לבקבוקי החלב[1]. האם נכנה פעולה זו בשם אלימות פוליטית? היכן עובר הקו בין פעולת מחאה לגיטימית לפעולה אלימה? פרופסור אהוד שפרינצק מגדיר אלימות פוליטית באופן הבא:

אלימות פוליטית מקיפה מרחב של התנהגויות פוליטיות הנמצאות בטווח שבין אלימות מילולית לפעולת טרור. ביניהן יש התנהגויות כגון הפגנות ומחאות לא מורשות, עימות פיזי עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, גרימת נזקים גופניים, פגיעה קשה, הריגה ורצח פוליטי[2].

הדמוקרטיה מעניקה לאזרח כלים רבים ומגוונים לפעולה למען שינוי פוליטי, בראש ובראשונה ההליכה אל הקלפי אחת למספר שנים, מדוע אם כך פונים בודדים או קבוצות לאלימות? האם מדובר בפעולה עמוקה של ייאוש? בכפירה במוסדות הדמוקרטיים? בתרבות פוליטית שעשויה להיות אופיינית לחברה מקוטבת? להלן מספר הסברים המופיעים במחקר:

תיאוריית הקיפוח היחסי: יש מי שמניח כי במקום שיש פוליטיקה נמצא אף אלימות פוליטית, אולם תיאוריית הקיפוח היחסי גורסת כי אלימות איננה חלק הכרחי מקיומה של חברה נתונה. אלימות נוצרת שעה שתחושות תסכול וקיפוח מתורגמות לאחריות שלטונית. מכאן קצרה הדרך לניסיון לחולל שינוי על ידי מאבק פוליטי, תביעה העשויה להתבטא על ידי שחרור הזעם כלפי מוסדות השלטון. משתנים שונים עשויים להשפיע על רמת ההתפרצות האלימה, ביניהם משך הזמן בו חשה הקבוצה קיפוח, הפער בין היעדים שהיא מעוניינת להשיג לאפשרות המציאותית להשיגם ולבסוף הערך שמייחסת הקבוצה לזכויות שהיא מבקשת לקבל[3].

דה-לגיטימציה שלטונית: לגיטימיות שלטונית הכרחית על מנת לאפשר שלטון יציב. לגיטימיות זו מבוססת, בין היתר, על תחושת האזרחים כי ערכים החשובים בעיניהם משמשים בשיקול הדעת של מקבלי ההכרעות השלטוניות. ככל שאדם מרגיש תחושות חזקות יותר של אי צדק, כך הוא עשוי לפתח נטייה חזקה יותר לחוסר ציות לחוק. אם כך, חוסר אמון בצה"ל, במשטרה, בבית המשפט, בכנסת או בממשלה עשוי לדחוף לאלימות במטרה להשיג יעדים פוליטיים[4]. קבוצת השמאל הרדיקלית 'אנרכיסטים נגד הגדרות', שהוקמה בראשית המאה הנוכחית, מהווה דוגמה לחתירה תחת הלגיטימיות השלטונית הכרוכה בעבריינות פוליטית. האנרכיסטים, הפועלים בשנים האחרונות נגד הקמת גדר המערכת, נוקטים באלימות נגד כוחות הביטחון ומפרקים את גדר המערכת שהוקמה[5]. בהודעה שהוציאה הקבוצה לעיתונות בראשית שנת 2004 היא מצהירה אודות חוסר האמון שלה במוסדות המדינה באשר הם: "אנו מאמינים שצדק ושוויון משיגים באמצעות הסדרים וולונטריים בין בני אדם, ושהמדינה אינה אלא מכשיר שליטה כוחני בידי קבוצות אתניות ומעמדיות. אנו ריאלים ומבינים שביטול מוסד המדינה לא יקרה מחר, אבל דרך חיים של "לא שולטים ולא נשלטים" אפשר לדרוש היום. 
פעולה ישירה היא המעשה הדמוקרטי, כאשר הדמוקרטיה מפסיקה לתפקד. את חומת ברלין לא הורידו שליטים והסכמים, אלא אזרחים שקמו והפילו אותה במו ידיהם"[6].

הפעיל המהפכני הנחלץ למען הכלל עבריינות פוליטית עשויה לצמוח כאשר היחיד חש כי קול פנימי או צו אלוקי קוראים לו לצאת לפעולה. הסמכות איננה תלויה עוד בגורמים חיצוניים כמו דמויות דתיות או מוסדות דמוקרטיים, אלא עוברת למגרש הפרטי של הפעיל המהפכני. דוגמה לכך היא כתיבתו של יהודה עציון חבר המחתרת היהודית שפעלה בשנות השמונים. בסדרת מאמרים שהתפרסמו בעיתון נקודה משרטט יהודה עציון את התודעה שהדריכה, לכל הפחות אותו, שעה שתכנן להרוס את מסגד כיפת הסלע בהר הבית: "'ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו' (ישעיהו ו' ח') שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו …"[7] דברים ברוח דומה כותב הרב גינזבורג בספרו "ברוך הגבר" (חוברת לבירור משמעות הטבח של ברוך גולדשטיין על פי עקרונות ההלכה והקבלה), שעה שהוא מנתח את מעשה הטבח במערת המכפלה. את רגע קבלת ההחלטה לנקום מתאר הרב גינזבורג כנקודת זמן בה: "אדם מאיין את ישותו והופך לכלי פתוח אל ה'" (עמוד כ"ה). במאמרו, "השבר המוסרי של הרוחניות"[8] מנתח ד"ר שלמה פישר את הגותו של הרב גינזבורג בהקשר זה:

באחרית-דבר מרשימה כותב גינזבורג שבשורה התחתונה, אי-אפשר להסתמך על הנמקה רציונאלית כדי להחליט אם לחייב או לגנות את מעשהו של ברוך גולדשטיין. הוא מודה כי אף על פי שהקדיש חוברת שלמה להבאת טיעונים בשבחו של הטבח במערת המכפלה, ניתן להביא טיעונים משכנעים בה-במידה בגנות מעשהו של גולדשטיין. בסופו של דבר הוא מסכם אפוא, שההחלטה לעשות מעשה כמעשהו של גולדשטיין אינה תלויה בתהליך קבלת החלטות רציונאלי המבוסס על שקילת הנימוקים. ההחלטה על מעשה רדיקלי שכזה מקורה בצלילה לעמקי נשמתו של אדם והאזנה לקול האלוהים שהוא מוצא בתוכה: "לאור האמור, יובן כי רגע ההחלטה הוא רגע של התגלות פנימית, כיוון שפגישת האדם עם שורש נשמתו-שלו… היא פגישה עם יכולתו לחוש אלוקות ולכוון לרצון ה'".

"ציון במשפט תפדה". במאמרו תסריט חורבן ידוע מראש (מוסף שבת מקור ראשון, גיליון דברים תשע"ב) מציין ד"ר שלמה פישר שני מאפיינים ייחודיים לחברה היהודית שבעזרתן ניתן להבין את הדחף לנקוט באמצעים בלתי כשרים למימוש שאיפות פוליטיות:

"המאפיין הראשון, כמו ברוב הדתות העולמיות הגדולות, הוא מתח חריף בין העולם הארצי הנתון ובין העולם הטרנסצנדנטלי – הא-להי והאידיאלי. עולם כזה (המסומן על-ידי מושג ה"תורה") הוא עולם של צדק, אמת, קדושה וטוהר שלמים. כתוצאה מכך הדת היהודית והתרבות היהודית מונעים על-ידי הרצון לסגור את הפער בין המצוי ובין האידיאלי, ולהקים עולם אנושי המשקף ומגלם אידיאלים אלו".

שאיפה זו לגילום העולם השמימי במציאות איננה עולה בקנה אחד עם ההתפשרות שהיא בסיס לכל הסדר חברתי, בוודאי בחברה שסועה. השאיפה הבלתי מתפשרת לכינון חברה המתקיימת באופן נשגב, עשויה לדחוף למימוש מטרה זו בכוח הזרוע.

"המאפיין השני נעוץ בכך שביהדות סידור החברה והמדינה מהווה דרך מרכזית לסגירת הפער ולבניית עולם המשקף את האידיאלים הא-להיים. הדרך היא בניין קהילה ויחסים בין אדם לחברו, ולא מדיטציה יחידנית כמו בדתות המזרח: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א כז).

דהיינו, המיקוד של האנרגיה הרוחנית בעם ישראל מכוון לזירה החברתית-פוליטית. מגמה זו באה לידי ביטוי היום במגמות של "צדק חברתי" ו"תיקון עולם", לצד כיבוש ויישוב של ארץ ישראל השלמה. ההכרה במנגנוני השלטון ככלי לשינוי חברתי, עשויה אף היא להביא לניסיונות להשפיע על סדר היום הפוליטי באמצעים אלימים, דוגמת ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין.


הידעת?

מהו היסטוריציזם?

"ההיסטוריציסט אינו מודע לכך שאנחנו הבוררים והמסדרים את עובדות ההיסטוריה אלא הוא מאמין ש 'ההיסטוריה עצמה', או 'ההיסטוריה של האנושות', קובעת, לפי החוקים הקבועים במהותה, אותנו עצמנו, את בעיותינו, את עתידנו. במקום להאמין שעל הפירוש ההיסטורי למלא צורך הנובע מן הבעיות וההכרעות המעשיות שבפנינו, ההיסטוריציסט מאמין כי בתשוקתנו לפירוש היסטורי מתבטאת האינטואיציה העמוקה שאם נתבונן בהיסטוריה נוכל לגלות את הסוד, את מהות גורל האדם. ההיסטוריציזם יוצא למצוא את הנתיב שבו האנושות נועדה ללכת; הוא יוצא לגלות את המפתח להיסטוריה (כלשונו של ג' מקמורי), או את משמעות ההיסטוריה".
(קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגום עברי בהוצאת שלם 2003)


 

[1] לקוח מתוך אתר האינציקלופדיה של הynet.

[2] אהוד שפרינצק, בין מחאה חוץ פרלמנטארית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995 , עמ' 6-8.

[3] מבוסס על: באדי חסייסי עמי פדהצור אברהם בריכטה, פוטנציאל התמיכה באלימות פוליטית בחברה הישראלית: הערכה כמותית.

[4] כנ"ל.

[5] ויקיפדיה, המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין.

[6] http://stage.co.il/forum/read.php?f=16&i=14506&t=14462&v=f

[7] 'מ"דגל ירושלים" לתנועת הגאולה' נקודה 94, עמוד 29.

[8] שלמה פישר, השבר המוסרי של הרוחניות, ארץ אחרת גיליון 26.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

צבר לוחץ יד לניצול שואה

רשמים ממסע פולין- הקדמה

מאמר מתוך ידיעון מסעות פולין- עכשיו חוזרים הביתה "אושוויץ הייתה פלנטה אחרת.." העיד ק. צטניק במשפט אייכמן והפך את הביטוי לחלק מהאופן בו אנחנו מתייחסים

להמשך קריאה >>