"להם יש כח- אנחנו אליטה"

"להם יש כח- אנחנו אליטה"

מאמר מתוך ידיעון "כשאליטה פוגשת דמוקרטיה"

 

האם פוליטיקאי, בא כוחו של הציבור, יכול להחליט לבד, מבלי להתייעץ במומחים?

האם הוא חייב לקבל את דעתם של בעלי הידע המיוחס?

בבחירות 2013 הצליחה מפלגת הבית היהודי לגרוף מספר מנדטים שאנשי הכיפה הסרוגה לא זכו לראות במשך שנים ארוכות. חבר הכנסת הטרי נפתלי בנט היה עסוק במגעים קואליציוניים קדחתניים, שעה שהרב צפניה דרורי, רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר, אמר בראיון לגלי ישראל [2]:

"בשום אופן אי אפשר שמישהו מהם יעשה הסכמים.

הוא יודע שבנושא הזה הוא חייב להיות מותאם עם האנשים שעוסקים כל הזמן בחינוך…

אם בנושאים האלה הוא יחליט לבד שלא בשיקול דעת תורני – זה יהיה סוף דרכו הפוליטית"

בדבריו אלה, הרב דרורי למעשה נוקט עמדה בנוגע למחלוקת עתיקת יומין: מהו אופן קבלת ההחלטות? האם ההכרעה נופלת על בסיס רוב מניין או רוב בניין? האם עמדת הרוב היא המכריעה ('רוב מניין') או שמא עמדתו של החכם, היודע והמיטיב להבין מההמון, היא הקובעת ('רוב בניין' או 'רוב חכמה')?

הדילמה היא אמתית, טרם הגיעה להכרעתה בספרות היהודית, ומנסרת אף בחללו של עולם המחשבה המדינית.

שופרה הגדול של החכמה, המבקשת לחלץ את רובו של הציבור השרוי תחת מעטה הבערות, הוא אפלטון, פילוסוף יווני שחי במאה הרביעית לפנה"ס ומשפיע על התרבות המערבית מאז ועד ימינו אנו. במשל המערה מסמן אפלטון את ההמון כמי שיושב אזוק במערה חשוכה, שעה שהפילוסוף, שהשתחרר ממנה והגיע אל אורה של התבונה, מתקשה לשוב ולחלץ את חבריו.

לצפייה בסרטון המספר את סיפור המשל:

 

כיצד מתיישבת תפיסה זו של אפלטון עם הרעיון של האדם התבוני, הנאור, שנברא בצלם? מסתבר שלא ממש…בספרו 'על הממשל המדיני' מציג ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי בן המאה ה17 ומי שנחשב לאחד מאבותיו הרעיוניים של הליברליזם, עמדה הפוכה בתכלית לרעיון היסוד של משל המערה:

כדי להבין שלטון מדיני לאשורו, ולברר כיצד נשתלשל במקורו,

עלינו להתבונן ולבדוק, מה המצב שכל בני האדם נתונים בו בדרך הטבע…

זהו גם המצב של שוויון, ובו כל השליטה והסמכות הדדית היא,

כי שום אדם לו ממנה מנה גדולה יותר מלחברו.

אכן אין לך דבר גדול מזה:

יצורים מאותו מין עצמו ומאותה מעלה עצמה,

שהטבע לא הפלה ביניהם והעניק לכולם אותן הסגולות עצמן,

ושמחוננים באותם כוחות הנפש עצמם,

מן הדין שיהיו גם שווים זה ביחס לזה ולא יהיו כפופים זה לזה,

זולת אם יגזור אדון הכול במפורש שיהא אחד מהם נעלה על חברו….

מתוך: ג'ון לוק, על הממשל המדיני, תרגם יוסף אור, ירושלים תשי"ט, עמוד 4.

היגיון צרוף מוביל לדעתו של גו'ן לוק, מההנחה שבני האדם מחוננים באותם כוחות נפש וסגולות, אל עבר הרעיון של מבנה מדיני מבוסס שוויון בו "כל השליטה והסמכות הדדית היא". השקפת עולם זו איננה מעניקה כמובן יתרון לפילוסוף, או למומחה, אלא לכל אדם מעצם היותו אדם.

מחלוקת עמוקה שוררת בין הגישה האפלטונית והגישה הליברלית, אותה מייצג ג'ון לוק, בדבר עצם מהותו של ה'אדם הסביר'. האם מדובר באדם השרוי בבערות הזקוק לאליטה על מנת להנהיר לו את אורחות חייו הראויים כדעתו של אפלטון, או שמא מדובר בשווה בין שווים, שלאחר אין יתרון עליו כגישתו של לוק?. ההתפלגות בין הגישה הליברלית והאפלטונית נטועה בראייה שונה של האדם. מהתפלגות זו עולות שתי הצעות שונות לגבי אופני ההכרעה: על פי החכם או על פי ההמון. לצד זאת, שתי ההצעות הללו אינן חייבות להיות קשורות למהות האדם, אלא לשאלת הפרוצדורה הראויה להכרעה במחלקות, כפי שעולה מהסוגיה בעירובין הנדרשת למחלוקת בית הלל ובית שמאי:

מן המפורסמות הוא כי הלכה כבית הלל. בגמרא עירובין (י"ג ע"ב) מוזכרת בת הקול שיצאה וקבעה את עליונותם זו של אנשי בית הלל, אולם מה היה הדין קודם לקביעה זו? על פי הגמרא ביבמות (י"ד ע"א) התשובה לכך תלויה האם הולכים אחר רוב בניין או אחר רוב מניין:

ובפלוגתא דרב אומר לא עשו בית שמאי כדבריהם

ושמואל אמר עשו ועשו – אימת (אימתי / כיצד) ?

אי בעית אימא קודם בת קול (אם תרצה תאמר לפני בת הקול המכריעה שהלכה כבית הלל)

וכגון דבית הלל רובא,

למאן דאמר לא עשו

דהא בית הלל רובא.

(למי שאמר שבית שמאי לא עשו כדברי עצמם, הרי שזה מפני שבית הלל היו הרוב)

ומאן דאמר עשו? (ולמי שאמר שעשו בית שמאי כשיטתם הם, אף על פי שבית הלל הרוב היו?)

כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי.

(כי הולכים אנו אחר הכרעת הרוב, הרי זה שעה שהחולקים שווין בחכמתם,

אולם במקרה זה בית שמאי מחודדים היו יותר ולפיכך, למרות שבית הלל היו הרוב

עדיין נקטו בית שמאי כשיטתם הם)

הגמרא ביבמות דנה במציאות ההלכתית קודם ימיה של בת הקול, ופותחת שתי אפשרויות פרשניות. האחת גורסת כי בית שמאי לא נהגו כשיטתם מאחר ובית הלל היו הרוב (רוב מנין), השנייה טוענת כי בית שמאי נהגו כשיטתם הם, על אף ההוראה ללכת אחר הרוב, שכן שמועותיהם היו "מחדדי טפי", כלומר, מחודדות וחריפות יותר ולכן אף קרובות יותר לאמת (רוב בניין).

בית שמאי ובית הלל הם הארכיטיפ האולטימטיבי של המחלוקת בעולם היהודי. הגמרא ביבמות רואה בבית הלל את מייצגו הרוב , בעוד בית שמאי מייצגים את האליטה המחזיקה בידע המחודד. הדיון התלמודי מניח לפתחו של הלומד את שתי אפשרויות ההכרעה, הרוב והחכמה, ואיננו מצדד באחת מהן. שתיהן לפיכך, המניין והבניין גם יחד, ממשיכות להלך מכאן והלאה כאפשריות לגיטימיות בעולם המחלוקת היהודי.


נקודה למחשבה:

"עקרון חוכמת ההמונים גורס שחוכמתו של ההמון גדולה, בתנאים מסוימים, מחוכמתו של המומחה היחיד." ציטוט זה לקוח מהויקיפדיה, שבה עצמה ניתן למצוא ערכים שהם תוצר של כתיבה משותפת של אנשים רבים. מסתבר כי 'חכמת ההמונים' איננה המצאה של החשיבה המערבית אלא יסוד הקיים גם מחוץ לטבע האנושי.

לצפייה בסרטון המדגים את חכמת ההמונים של זרזירים ודגיגים:

"מסתבר שהתנועה האקראית השגויה מתקזזת בין הדגים כשהם פועלים יחד"
אומר הקריין בסרטון. האמנם כך?

"טיפ סודי שווה הרבה יותר ממשהו שאלף אנשים מדברים עליו"
כותב עומר כביר בכתבה שהתפרסמה בכלכליסט [3].

היכן אם כך מסתתרת האמת, בידע שמחזיק המומחה, או בכוח הרנדומלי המאפשר לקבוצה לנווט?


 

[1] http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2595824
[2] http://www.inn.co.il/News/News.aspx/251010
[3] http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3602706,00.html

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן