ההשקפה הרואה במדינה אתחלתא דגאולה, לצד זו הרואה בה פלטפורמה מיטבית לקיומו של העם היהודי, מייצגות של שתי גישות שונות אודות מעמדה הדתי של המדינה. האם מדובר כאן במחלוקת נקודתית או שניתן לקשור אותה להשקפות עולם רחבות יותר?

 בנובמבר 2004, חודשים ספורים לפני פינוי גוש קטיף, כותב יאיר שלג את הדברים הבאים[1]:

אם למישהו היה ספק בכך, באו החודשים האחרונים והוכיחו עד כמה הציונות הדתית היא מיקרוקוסמוס של כלל החברה הישראלית: מצד, אחד, יונתן בשיא הממונה על פינוים של הישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון, ומצד שני, אנשי יש”ע המועמדים לפינוי ותומכיהם-מנהיגיהם, שחלקם מאיימים בסירוב פקודה ובכך ש “אם לא יקיימו משאל עם לא נוכל לשלוט על הקיצונים” וכולם חובשי כיפות סרוגות.

הפער אותו מציין יאיר שלג איננו מקרי, אלא מייצג פיצול דו ראשי הקיים בציונות הדתית מאז ראשיתה. מיטיב להגדיר את הדברים ד”ר שלמה פישר במאמרו “מפנה או המשכיות? משטר התורה, אזרחות ומקורות הציונות הדתית הרדיקלית”[2]:

הציונות הדתית…מאז ייסד הרב יעקב ריינס את תנועת המזרחי ב 1902, אימצה גישה כפולה או דו ראשית: ברמה המוסדית והפוליטית-פרגמאטית פעלה הציונות הדתית כאילו לציונות יש משמעות אינסטרומנטלית מוגבלת בלבד – ייסוד מדינה יהודית נחוץ כדי לספק מדינה ליהודים נרדפים; ואילו ברמה התיאורטית-סימבולית, הציונים הדתיים חתרו לקראת איחוד מוחלט של הדת והלאומיות של הזהות הקולקטיבית.

השיח הכפול, הנע בין ראיה פרגמאטית לראיה אידיאולוגית-סמלית, שירת את הציונות הדתית בבואה להגדיר את עצמה מול הציונות החילונית מחד והחרדיות מאידך. כל זאת בראשית ימיה  של הציונות הדתית. לעומת אלה, דור המדינה של חובשי הכיפות הסרוגות הרגיש יותר ויותר בבית במדינת היהודים. בעוד הוריהם דמו מבחינה חזותית למגזר החרדי, הרי שבשנות החמישים והשישים בני הציונות הדתית מאמצים סמלים של כור ההיתוך הצברי: נעילת סנדלים, גידול שפם, טיולים רגליים בשבילי הארץ, הקומזיץ והצ’יזבט. תמונתם המפורסמת של חנן פורת והרב לוינגר, נישאים על כתפיים בסבסטיה, מציינת יותר מכל את בקשתם של בני המגזר ליישם את האידיאולוגיה שלהם בשדה הפוליטי. אך מסתבר כי בעשורים הראשונים של המדינה, טרם ניצחון מלחמת ששת הימים ופרוץ מפעל ההתיישבות ביו”ש ובחבל עזה, היו לאותה תחושת השייכות שפיעמה בלב ביטויים שונים. בהמשך מאמרו כותב ד”ר שלמה פישר את הדברים הבאים:

ניסיון זה לקשור את אידיאל משטר התורה למציאות מוסדית והתנהגותית קונקרטית…הוליד שני זרמים בתוך הפועל המזרחי…את הזרם הראשון אכנה “הומניסטי” או “ליברלי-לאומי”. נציג בולט של זרם זה היה משה אונא, ממייסדי קיבוץ טירת צבי. אונא מיקד את חשיבתו האידיאולוגית באינדיבידואל ובהתפתחותו המוסרית רוחנית…את הזרם השני “הרומנטי-אקספרסיביסטי” אפשר לקשר עם דמותו של משה צבי נריה (מנקין). נריה למד בישיבת מרכז הרב, והיה מקורב אישית לרב קוק וקשור לפילוסופיה הדתית שלו.

שני זרמים אלו רואים בביטויה היהודי של המדינה מהויות שונות בתכלית. הזרם הליברלי-הומניסטי מבקש לאחד בין ערכים לאומיים או מוסריים לערכים דתיים. כך הגנה על המולדת יכולה להיות ביטוי ל“ונשמרתם לנפשותיכם” והטלת חובה חוקית על מעסיק לשלם לעובדיו בזמן עשויה להיות ביטוי לאיסור הדתי להלין שכר. המדינה אם כך הופכת לכר ראוי להגשמת החיים היהודיים. הזרם הרומנטי-אקספרסיביסטי מבקש לאחד שני הפכים, חיי החולין וחיי הדת ההופכים לישות חדשה נעלה יותר, בבחינת “כפינו ברגבי אדמתה – ראשינו בעמקי תורתה”.

בבואנו להתבונן בגישתם של הרב ליכטנשטיין והרב ביגמן, לאור המשגות אלה, קל לזהות בדבריהם את הגישה הליברלית-הומניסטית, זו רואה במדינה כלי המאפשר להיטיב עם האדם היהודי ועם האומה כולה: “הסיכוי הטוב ביותר…כדי לשמר בגודל ובהיקף את זהותה של כנסת ישראל, את כוחה ואת ערכיה”. בהתאמה, הרב קוק, רואה במדינה  אפשרות לקירוב האדם אל האושר העליון “שכל חפצה הוא שיהיה ד’ אחד ושמו אחד”.

השקפות אלו באות לידי ביטוי, באופן מובן, אף בזירות נוספות: סוגיות הרות גורל כגון יישוב הארץ, היחס למיעוטים שבקרבינו או קבלת עולה של הדמוקרטיה, לצד זוטות לכאורה, כגון בחירת שם או תרבות הפנאי .

[1] יאיר שלג, הטרגדיה של חובשי הכיפות הסרוגות, ארץ אחרת גיליון מספר 24.

[2] מתוך מראה מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל בעריכת זאב שביט, אורנה ששון-לוי וגיא בן-פורת. הוצאת ון-ליר והקיבוץ המאוחד, תשע”ד -2013.