המשפחה בית המדרש והדור

המשפחה בית המדרש והדור

מאמר מתוך ידיעון – "ככל אשר יורך- ועשית הישר והטוב"

התפיסה החינוכית של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו)

בחלק זה נבקש לחשוף עצב עדין מאוד בהקשר הזה באמצעות תורתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי, להלן מניטו[1].

מניטו – מחנך והוגה דעות שפעל בקרב יהדות צרפת בצרפת ובישראל. הקים את מכון מעיינות ומרכז יאיר ללימודי יהדות וארץ־ישראל. מסר שיעורים לתלמידים דוברי צרפתית במכון מאיר. הוא היה למנהיג רוחני של רבים מיוצאי צרפת בישראל.

מניטו יוצא מתוך שתי דמויות ארכיטיפיות המעצבות את הזהות של עם ישראל לאורך הדורות: "האב" ו"הרב". אבות האומה: אברהם יצחק ויעקב אל מול משה רבנו מי שבאמצעותו ניתנה תורה לישראל. מניטו סובר שבישראל חייבת להיות התלכדות בין שני המקורות הללו. עיון בשיטת מניטו סולל בפנינו דרך יסודית ועמוקה הנעה על הציר שבין הרצון להביא את האדם לידי אוטונומיות מחשבתית וקבלת החלטות באופן עצמאי, לבין הישארותו נאמן לסיפור המכונן שלו ולמקורות הסמכות שלו.

בפרק זה ננסה לעסוק מעט באתגר הגדול של בעל הסמכות כמו גם של מקבל הסמכות. ננסה במהלך הפרק הזה להתמודד עם השאלות הבאות:

  1. כיצד בעל הסמכות, מעביר המסורת, מתווה דרך, מבלי לעקר את החדשנות הביקורתיות והשותפות מהדור הצעיר.
  2. כיצד התלמיד, הדור הצעיר ייתן מענה מחודש לאירועים המשתנים מתוך נאמנות לסיפור המכונן?

 

פרק זה מבוסס על מאמר יסודי מאוד בתורת מניטו: דמות האב ודמות הרב (פריז 1970). המאמר התפרסם בעברית בספר "מדרשת בסוד ההפכים – זהות מוסרית עברית" (בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד). כל הציטוטים שנביא הם משם ואנו נציין רק את מספר העמוד הרלוונטי ממנו נלקח הציטוט.

מסכת אבות

אנו מורגלים לחשוב שמקור הידע והחכמה הוא המורה הרוחני, מה שמכונה בפי קהילות ישראל "רב". אולם מניטו מסב תשומת ליבנו לכך שהמסכת המסכמת עבורנו את עולם הערכים והמוסר היהודי דווקא נקראת "אבות".[2]

"במסורת היהודית שלא כברוב המסורות האב הוא האמון על מסירת הערכים המוסריים מדור לדור, כמו שנאמר: "שמע בני מוסר אביך". הערכים המוסריים נמסרים מדור לדור בירושה[…] שורש הזהות המוסרית והרוחנית של עם  ישראל טמון קודם כל באבות" (שם עמוד 102).

מניטו מצביע על עקרון יסודי מאוד, לפיו, המסורת היהודית, המוסרית והרוחנית, עוברת קודם כל דרך האבות, דרך הצינור של המשפחה. רק לאחר מכן מגיע "הרב" ובונה קומה חשובה נוספת באמצעות "לימוד תורה". הדבר נכון גם מבחינה היסטורית – התורה נפתחה בספר בראשית העוסק בהעברת המסורת הרוחנית והמוסרית של אברהם קודם כל באמצעות צינור המשפחה, רק לאחר מכן מגיע "משה רבנו" ונותן תורה בהר סיני.

זרע קודש : רב ואב – שתי בחינות

עם ישראל מוגדר כ"זרע קודש". ביטוי שלדעת מניטו בהחלט אינו קוהרנטי. המילה "זרע" מרמזת לבחינת האב. וקודש לבחינת הרב. "הזרע" הוא הירושה הפשוטה שמנחיל האב לבנו מבלי שתידרש לכך בחירה מצד הבן. "הירושה" מתקבלת על ידי הבן, והדבר אינו תלוי בשאלה איזה סוג של יהודי אתה. בשפה אחרת היינו מכנים זאת כפן הסגולי, הלא בחירי, שקיים בעם ישראל. "קודש וקדושה" מוגדרים באמצעות הנאמנות לערכים ולמסורת של תורת ישראל. כך יוצא שעם ישראל מוגדר גם כציבור "יורשי האבות" מצד אחד וגם כ"אוסף התלמידים של משה" המחייבים להוכיח את נאמונתם לתורה. במובנים מסויימים זה אחד הביטויים הכי חריפים לשאלה: האם עם ישראל הוא אומה או דת? אדם מצטרף לאומה מעצם לידתו אליה. לעומת זאת הצטרפות לדת מחייבת נאמנות למערכת ערכים, לחוקה ולברית. בעם ישראל מתאחדות שתי ההגדרות הללו. כלומר מחד "זרע" המבטא "זהות קיומית" אשר הפרטים נכללים בה מבלי שיידרשו לדבקות במערכת ערכים מסויימת. ומאידך "קודש", התגלות של חוקה וברית המגדירה את תוכן הזהות שהעם מייחס לעצמו – כלומר את מערכת הערכים שהעם מבקש לקדם.

בנקודה זו אנו יכולים להבין טוב יותר את התפקיד של הרב מול התפקיד של האב.

הרב, כלומר איש הידע הנאמן, האחראי על התוכן עצמו. הרב מוסר את מערכת החוקים והערכים אותם מחייבת התורה, את תוכן הברית הנוסחת בין ישראל לקב"ה.

האב, או המשפחה – הם אחראים על דרך המסירה, האב אחראי על בניית הכלי אליו יוצק התוכן ובמילותיו של מניטו:

"הדמות שממנה, ממנה בלבד, יש לקבל הנחיות באשר לאופן מסירת זהות ישראל בהצלחה מדור לדור היא דווקא דמות האב" (שם עמוד 105).

"האבות" – אתגר המסירה לדור הצעיר: השראה, הכלה וענווה

ומדוע דווקא האב או המשפחה הם הצינור לאופן העברת זהות ישראל? מה יש בה במשפחה שאין אצל הרב? מיהו האב עליו מדבר מניטו? לכך משיב מניטו:

"מפירוש המהר"ל למדנו שהזוכה לתואר "אב" הוא איש ישראל המסוגל לסכם ולהכיל את הזהות הקודמת, ומתוך כך להגדיר את עקרונות ההכרעה בצמתים החשובים שיעמדו בדרכו של הדור הצעיר" (שם עמוד 106)

כלומר, האב הוא מי שמסוגל לקחת את כל המסורת ולהעביר אותה הלאה לדור הבא באופן כזה שהדור הבא יוכל להכריע באמצעותה בשאלות ובמציאות הרלבנטית אליו. מדוע הדבר הזה קורה דווקא מול ה"אב"? ניתן לשער שהדבר קשור לכך שבבית מתפתח הילד מבחינות רבות: רגשיות, פסיכולוגיות ונפשיות רוחניות וקיומיות – את כל העושר הזה מי שמצליח להכיל היא דווקא המשפחה ולא הרב. הרב מעביר את המסורת כפי שהיא. המשפחה (אם ואב) מכירים במקומו של הבן או הבת ולכן גם מסוגלים להבין טוב יותר את העולם שלו, את האתגרים שלו והאתגרים שהוא מציב בפני העולם הישן – ולתת להם מקום. לדברים האלו רומז מניטו בהמשך של הפסקה הקודמת:

"האנשים הזוכים לתואר "אבות" הם האנשים המסוגלים לסכם באופן הרחב ביותר את זהות ישראל בבחינת כלל, ולמסור אותה לכמה שיותר בנים בבחינת פרטים" (שם).

האבות מחזיקים במסורת של כלל ישראל, בסולם ערכים ובסל ערכים מלא וגדוש, אלא שהם יודעים כיצד להעביר אותו לכמה שיותר "פרטים", דהיינו כמה שיותר אינדיוידואליים אשר כל אחד צריך התייחסות שונה והכוונה שונה, הם אינם מקשה אחת. זו הגדלות המשפחתית שהיא ידעת להכיל את השוני ואת הריבוי.

וכאן המקום לציין, שכשמניטו מדבר על "אב" הוא מדבר על "אב טיפוס", כלומר דמות שיודעת לתפקד כ"אב". במובן זה מחנכים ותלמידי חכמים עשויים בהחלט לתפקד כ"אבות", ואכן זו הסיבה שמסכת אבות המסכמת את דברי חכמים ביחס למוסר והערכים מכונה דווקא "מסכת אבות".

זוהי אם כן האחריות הגדולה המוטלת על כתפי "האבות", שכאמור הם לאו דווקא האבות הביולוגיים. האחריות של סיכום המטען הגדול והעצום של זהות ישראל והעברת לדור הבא באופן כזה שכל פרט יוכל עדיין "להרגיש בבית" ומתוך כך יוכל לגזור ממנו עקרונות להכרעה בשאלות המתחדשות במציאות החיים שלו.

ניתן גם לנסח את הדברים כך: האתגר של בעל הסמכות הוא איך להתוות דרך גדולה, השראה, מחויבות לערכים ולזהות כלל ישראל, אבל, בענווה. ענווה פירושה – רגישות אמתית לעולמו של הדור הצעיר על כל אתגריו. אם יבטל בעל הסמכות את עולמו של הדור הצעיר, יוריד מערכו, יסתייג ממנו – לא יוכל להניח בפניו עקרונות לפתרון הבעיות השאלות והאתגרים הניצבים בפניו. במצב עניינים כזה בעל הסמכות ייהפך להיות לא רלוונטי, ויכולת המסירה וההשפעה על הדור הצעיר תתפוגג.

התבונן בקריקטורה של אורי פנחסי :

סב מחזיק מאזניים ליד בנו

אייר, אורי פנחסי.

• אילו רגשות מציפות אותך בהתבוננות בקריקטורה?
• מה היחסים בין האב (הסב) לב (בין הדור הצעיר לדור האבות) כפי שבאים לידי ביטוי בקריקטורה?
• האם דור האבות בקריקטורה מממש את תפקידו ע"פ מניטו? מדוע?

אתגר הדור הצעיר – נאמנות וחדשנות

עד כאן מצדו של בעל הסמכות. כעת נעבור לצד השני, הצד המקבל. גם כאן מניטו מניח יסוד חשוב. בבסיס הדברים שנאמרו ביחס ל"אבות" ניתן להבין שהאתגר הגדול של הדור הצעיר הוא תמונת הראי לאתגר של בעלי הסמכות: כיצד להישאר נאמן למסורת, לסיפור המכונן, למערכת הערכים ולמטען הגדול של המסורת אבל גם להישאר נאמן לעצמו, לייחודיות ולאתגרים שלו. במילים אחרות האתגר של הדור הצעיר הוא האתגר המונח על הציר שבין הנאמנות לחדשנות.

"הבן" – הדור הצעיר המחדש

מיהו הבן? לתואר בן זוכה מי שנשאר נאמן לתוכנית האבות. אולם כאן יש לדייק. לאו דווקא לתכנית של האבות בדור שלו כי אם לתכנית האבות המקורית, בלשונו של מניטו: "נאמנות להגשמת התוכנית של מקימי השוללת". כלומר, לפעמים נאמנות למסורת אבות מסוימת המונחלת לדור הצעיר עלולה לסטות מן הכיוון המקורי של המשימה אליו כיוונו האבות הראשונים. במצב עניינים כזה מן הבנים נדרשת נאמנות לתכנית המקורית ולא למה שמונחל בזמן מסוים. זה מותיר בפני כל דור את "שיקול הדעת" ו"חוש הביקורת" כחושים בסיסיים בעבודה הרוחנית שלהם.

הדיוק הזה חשוב משום שהוא מצביע על כך שהנאמנות של הבנים לסיפור המכונן מחזירה לשולחן גם את העצמאות שלהם. בנוסף, נאמנות לסיפור המכונן דווקא – מאפשר את עבודת ההתאמה הנדרשת מחדש בכל דור ודור:

"כאשר הירושה והנאמנות מתלכדים מופיע מה שמכונה בלשון חכמים "חידוש" . החידוש הוא אמתי אם הוא בעת ובעונה אחת גם שומר על מלא היקפה של הירושה וגם מוסר אותה הלאה תוך נאמנות לתכנית המקורית. ייעודם של הבנים אינו להנציח באופן סטטי את זהות העבר, אלא להביא להצלחת התכנית המקורית."( שם עמוד 107).

מהו חידוש? חידוש אינו לידה של דבר חדש. חידוש הוא התאמה בין העקרונות הגדולים שהנחילו האבות לבין המציאות של הדור. חידוש הוא גילוי וחשיפה של קול שלא נשמע לפני כן, והוא עולה ונשמע עכשיו מתוך אתגרי התקופה, הזמן והמקום בו נמצאים "הבנים". מי שקרוי "בן" הוא מי שמצליח להצעיד את המסורת לעולם שלו ולהביא בכך להצלחת התכנית המקורית.

ניתן להבין את הדברים באמצעות הדוגמא הבאה: אם אחד העקרונות של ה"מסורת" הוא לחנך למסירות נפש של איש על רעהו, הרי שבכל דור ודור המשמעות של מסירות הנפש ואופן הביטוי שלה משתנה. לפני 100 שנה מסירות נפש התבטאה בייבוש הביצות ברחבי ארץ ישראל. לפני 200 שנה מסירות נפש הייתה בלימוד תורה בתוך עולם הולך ומתחלן, לפני 800 שנה התבטאה בשמירה על זהות יהודית בין אומות העולם. אולם במאה 21 יש לתת ל"מסירות נפש" את הפרשנות הנכונה והמתאימה לה. "ייבוש ביצות" אינו האתגר של הדור הצעיר היום וגם לא יכול להיות כזה. האתגרים שלו אחרים והכלים שלו למימוש התכנית המקורית גם הם אחרים. להיות "מחדש" פירושו להיות מי שמחובר בכל נימי נפשו לסיפור המכונן ויודע ללכת אתו את הצעד המתבקש קדימה.

בנקודה זו מתלכדות ההגדרות של מניטו ביחסי אבות ובנים: "האבות" מחויבים להנחיל לבנים מסורת המאפשרת להם לקבל עקרונות להכרעה בשאלות הזמן והתקופה על פי מידותיהם. "הבנים" מחויבים להישאר נאמנים להגשמת והצלחת התכנית המקורית אבל מתוך עולמם שלהם, בנקודה זו הם הופכים למחדשים, יצירתיים ועצמאיים.

ילד עומד על חלקי פאזל אייר אורי פנחסי.

אייר, אורי פנחסי.

• מה הייתם כותבים על חלקי הפאזל שהילד עומד עליהם? ומה הייתם כותבים על חלק הפאזל שהילד מחזיק בידו?
• האם לדעתך הקריקטורה מציעה מודל של "חידוש" ע"פ תורת מניטו או מודל אחר?

תכנית עבודה חינוכית דו כיוונית

ואיך כל זה פוגש את הדיון על מקורות הסמכות?
קאנט והרב קוק הניחו בפנינו את יסוד חופש המחשבה כמקור סמכות חשוב המכונן את האדם כעצמאי ואוטונומי על מחשבתו, כמי שיודע לבנות בעצמו את עולמו הרוחני, את שאלותיו ותשובותיו. במובן מסוים קאנט והרב קוק הציבו את העיקרון הגדול של הזמן המודרני: על האדם להיות אוטונומי בכל הקשור למחשבתו. מחשבתו העצמית של האדם הופכת להיות אחת ממקורות הסמכות החשובים ביותר שלו. יחד עם זאת הגדירו קאנט והרב קוק גבולות – כל אחד ממקומו שלו. מניטו נותן לנו תכנית עבודה החינוכית, כפי שנפרט מיד.

החופש של האדם הוא חשוב. הוא מאפשר לו להיות יצרתי ומחדש. אולם מניטו מסביר לנו שהעבודה כאן היא דו כיוונית: יש את העבודה מצד "בעלי הסמכות" ויש את העבודה מצד "מקבלי הסמכות".

בעלי הסמכות המנחילים לדור הצעיר מטען של ערכים – מחויבים לעשות זאת בענווה. הם מחויבים לראות את הבנים במקום שלהם, בשונות שלהם ולהצליח ליצור מתוך המסורת עקרונות להכרעה בשאלות הזמן והמקום של כל אחד. מקור הסמכות יישאר ככזה רק אם הוא יידע לפגוש את הבנים במקומם שלהם.

עבודת "הבנים" החופשיים והיוצרים, הנאמנים לעצמם, היא בשאלה כיצד בסבך החידוש והיצירה העצמאית להישאר נאמנים גם לסיפור המכונן, ל"תכנית המקורית".
נאמנות לסיפור המכונן ולמסורת אין פירושה נאמנות לעבר כפי שהוא. העבר עשוי להכיל סטיות מן הדרך. זאת ועוד, אם הנאמנות הייתה לעבר לא הייתה כל אפשרות של התפתחות והתאמה. הנאמנות הנדרשת על פי מניטו מתבטאת בדבקות ומחויבות עמוקה להצלחת התכנית המקורית שהנחילו האבות הראשונים. כך מסוגלים בני הדור הצעיר להעלות את האתגרים שלהם, את הכלים שלהם את השפה שלהם ואת כל העושר שלהם על השולחן ולהכריע בהם ע"פ העקרונות שהתוו האבות הראשונים. כך מתאפשר ה"חידוש" המקיים בעת ובעונה אחת את הנאמנות ל"ירושה" וגם את הנאמנות של אדם לעצמו.

 


[1] מניטו – מחנך והוגה דעות שפעל בקרב יהדות צרפת בצרפת ובישראל. הקים את מכון מעיינות ומרכז יאיר ללימודי יהדות וארץ־ישראל. מסר שיעורים לתלמידים דוברי צרפתית במכון מאיר. הוא היה למנהיג רוחני של רבים מיוצאי צרפת בישראל.

[2] מניטו ער לעובדה שמסכת עבודה נפתח עם משה רבנו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה …." וכן שכל הדמויות המופיעות בה הן תלמידי חכמים ולא אבות במובן הקלאסי. הוא דן בכך במאמר, אולם משום שאין זה מענייננו לא הבאנו את הדברים בגוף הפרק.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

תמונת דגלי ישראל, יום העצמאות

בשורה של ברית

מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי. מאמר זה הוא חלק ראשון מתוך הידיעון לזכר רוה"מ יצחק רבין ז"ל תשפ"ב. רצח ראש הממשלה יצחק רבין

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן