מאמר מתוך ידיעון פורים תשע”ו- “מילים מתחפשות- פולטיקלי קורקט”

מרצה באוניברסיטה בארה”ב כמעט איבד את משרתו אחרי שהתייחס בהרצאה ל’אינדיאנים’, ספרו של מארק טווין, האקלברי פין, הוצא מתכנית הלימודים בגלל יחס לא ראוי ל’אפרו-אמריקנים’ וראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אסר על שריו להשתמש במילה מוסלמי בהקשרים ביטחוניים – האם אפשר לומר, ששפת התקינות הפוליטית איבדה את דרכה?

האם הפוליטיקלי קורקט גירסת 2016 יוצא מכלל שליטה? הנה מספר דוגמאות שעשויות לענות על שאלה זו:

• מודעים לכך שזו צנזורה – יצירת המופת של מארק טווין, האקלברי פין, הוצאה מרשימת ספרי הלימוד באמריקה בשל השימוש במילה הלא ראויה NIGGER. על מנת לאפשר לספר לשוב לרשימה היוקרתית של הקלאסיקה האמריקנית, הוחלפה מילה זו ב’רעותה הטובה ממנה’: SLAVE. “אנחנו מודעים לכך שיאמרו שזו צנזורה”, אמרו בהוצאה, אולם צנזורה זו מאפשרת גם למי שמרגיש לא נוח עם הטרמינולוגיה הקודמת ליהנות מהספר [1].

• ‘אותי זה (לא) מצחיק’ – עידן התקינות הפוליטית לא עושה חסד עם קומיקאים, המבקשים להופיע בקמפוסים בארה”ב. בעוד ג’רי סיינפלד הכריז, כי יפסיק להופיע באוניברסיטאות, הרי שבברקלי בוטלה הזמנתו של הקומיקאי ביל מאהלר לטקס הסיום, לאחר שבתכנית הטלוויזיה שלו הוא השתלח באיסלם באופן גלוי.

• מי מסתתר מאחורי המסכה – בינואר 2015 נרצחו ארבעה יהודים במרכול כשר בפאריז. נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, הוקיע את המתקפה הברברית ששורשיה אנטישמיים, אולם, כך הצהיר: “לפנאטים אין כל קשר לאיסלם או לכל דת אחרת”. המחבל אגב, מהגר יליד מאלי, תיאר את עצמו באוזני בני הערובה במרכול, כמי שמשתייך לארגון דאע”ש. כמו בצרפת, אף בארה”ב נמנע הנשיא אובמה במכוון מלהשתמש בביטוי ‘טרור איסלמי’, ותחת זאת הוא העדיף לטעון, כי המתקפה במרכול הייתה ‘אקראית’ ללא שום קשר לזהות הרוצח או הקרבנות [2].

התקינות הפוליטית נטועה עמוק בתרבות המכירה בכבוד האדם ובזכותו לשוויון. אך מדוע ישנה הרגשה, כי הדברים הגיעו לקצה האבסורדי שלהם? זאת ועוד: האם ניתן לקבוע גבולות לשפת הפוליטקלי קורקט על מנת שלא לרדד את השיח, ובעיקר על מנת שלא ‘לאבד את הצפון’?

אנו מבקשים להגדיר את גבולה הראוי של התקינות הפוליטית באמצעות ערך מתחרה בעולם הליברלי – חופש הביטוי. לא בכדי הוגדרה הזכות לחופש ביטוי כאחת מאבני היסוד של החשיבה הליברלית. מדינה ליברלית, המבקשת לממש את חירותם של בני האנוש, דואגת בראש ובראשונה לחופש המחשבה והביטוי. לצד זאת, דואגת המדינה כי חופש הביטוי של האחד לא יפגע באחר. כיצד נגדיר את התביעה לשפה תקינה פוליטית? האם זוהי הגבלה הפוגעת בזכות הליברלית לחופש הביטוי, או הגנה על קבוצות מיעוט מפני חופש הביטוי של הרוב?

מהטאבו הדתי לפוליטיקלי קורקט הליברלי

המרחב הציבורי של ה’ביחד’ הליברלי מייצר מצבים של חוסר נוחות. יש כאלה שלא נוח להם, כאשר אישה מתעטפת בטלית ומניחה תפילין ברחבת הכותל, ויש כאלה שקשה להם, לא לשתות קפה בפינת הרחוב בתשעה באב. המרחב הציבורי הליברלי מניח, כי לא תמיד נעים לחיות יחד, אולם האם ניתן להטיל הגבלות על האחד על מנת שלא לפגוע ברגשותיו של האחר? ג’ון סטיוארט מיל מכיר בכך שאכילת חזיר, שהיא מעשה שבשגרה עבור האדם הנוצרי, עשויה לעורר תחושות קשות של סלידה בקרב עמיתו המוסלמי. יחד עם זאת גורס מיל כי הטלת איסור על אכילת חזיר איננה באה בחשבון:

יש רק יסוד אחד שאפשר ללמד עליו זכות: כלומר, שאין זה מעניינו של הקהל להתערב בטעמם האישי של היחידים ובדברים שבין האדם לבין עצמו. (מיל, על החירות, ירושלים תש”ם, עמ’ 154)

במרחב האישי אין הצדקה להגבלת חופש הביטוי בגין פגיעה ברגשותיהם של אחרים. אך מה בנוגע למרחב הציבורי? האם אסור להציב בנתיבי אילון שלט חוצות ענקי, בו מוצגת דוגמנית בלבוש חושפני, רק בגלל שהוא מסיט את תשומת לב הנהגים, או גם משום שהוא פוגע ברגשותיהם של עוברי האורח?

המהפכה הצרפתית, ערש שיח הזכויות הליברלי, ביטלה בשם החירות והשוויון סל שלם של ערכים מקודשים. לאדם בעולם הליברלי הזכות לחשוב, ולרוב אף לומר, ככל העולה על רוחו. עולם התקינות הפוליטית שב ומעלה על נס ערכים מקודשים שאין לפגוע בהם, וביניהם כל רמז לכך שאורח חיים אחד עשוי להיות עליון או עדיף על פני אורח חיים אחר. הטאבו הדתי של ימי טרום המהפכה הפך לפוליטיקלי קורקט הליברלי.

עולם המחשבה היהודי מכיר גם הוא, שאין לפגוע בערכים מקודשים בפרהסיה:

הפרה של נורמות מרכזיות בפרהסיה, כגון חילול שבת בפרהסיה, יכולה להביא להרחקה מהחברה היהודית, ואף לסנקציות חמורות יותר. על פי הקודים של ההלכה יש להתייחס למחלל שבת בפרהסיה כאל נוכרי, כאל עובד כוכבים – אין מחללים שבת על מנת להציל את מחללי השבת, יין שהם שתו ממנו אסור בשתייה, ובמידת האפשר מורידים אותם לבור ולא מעלים.

(ד”ר שלמה פישר, רשות הרבים פרהסיה ושוק, סטודיו 32, 1997, עמ’ 50)

האם נגזור מכאן, כי שפת התקינות הפוליטית, המגינה על מרחב ציבורי, ומוודאת שיהיה נקי מפגיעה בערכים מקודשים, היא היא הפרהסיה אליה מתייחסת ההלכה היהודית? אנו סבורים שלא.

• הפוליטיקלי קורקט איננו מציין ערכים המקודשים בעיני הכל

הפרהסיה מניחה, כי ישנם ערכים מקודשים המוסכמים על הכלל. במדינת ישראל הליברלית אכן ישנם ערכים מסוג זה, הזוכים אף להגנת החוק, למשל: איסור ביזוי הדגל. לצד זאת, האזרח הפשוט שאמר ‘הומו’ במקום ‘הומוסקסואל’, או ‘נכה’ במקום ‘אדם עם מוגבלות’, אולי איננו מדבר באופן התקין פוליטית, אך בוודאי שלא יעלה על הדעת להעמידו לדין. “השימוש בביטויים ‘הנכונים’ הפך לסימן היכר להשתייכות לקבוצת תרבות משותפת”, כותב פרופסור רפאל ניר [3] , ובכך מדייק, כי השפה הראויה איננה משקפת בהכרח את הערכים המקודשים בעיני החברה כולה. וכפי שהתקינות הפוליטית איננה מסמנת את הראוי בעיני כלל הציבור, כך גם שמירת השבת איננה עוד מציינת את הפרהסיה היהודית.

הרב ישעיהו קרליץ (1878 – 1958), בעל חיבור ‘החזון איש’, נחשב למקור ההשראה של הפלג החרדי באורתודוקסיה הישראלית. בפירושו ליורה דעה הופך החזון איש את המדיניות ההלכתית כלפי כופרים לבלתי רלוונטית בזמן הזה:

ונראה דאין דין מורידין (עונש מוות) אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת קול… אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה, אלא תוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה ההשחתה ואלימות ח”ו, וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”

(חזון איש, הלכות שחיטה, ב, ט”ז)

דברים אלה של ה’חזון איש’ כוללים למעשה הודאה בכך שהציבור היהודי הרחב איננו מקבל את ההשקפה היהודית האורתודוקסית, ולפיכך יש לשנות את אופני ההתנהגות כלפי הכופרים. לענייננו, ניתן לגזור מדבריו, כי הוא מבין שיש להגדיר מחדש מה נחשב פגיעה בערכים מקודשים בציבור, ומה איננו עוד בעל מעמד שכזה. חילול שבת בפרהסיה, עבודה זרה בציבור, אינן עוד פגיעה בסולם ערכי המקובל על הכלל. החזון איש אם כן מבקש לשנות את הפרהסיה היהודית היא המרחב הערכי המשותף. בהשאלה, ניתן לגזור לגבי שפת הפוליטיקלי קורקט המציינת פגיעה בתרבות ערכית משותפת. ככל שיחד זה רופף יותר, או מקיף תחומים מעטים יותר, כן נפרמת השפה התקנית שעשויה להיות מוסכמת על ציבור רחב יותר.

• התקינות הפוליטית עשויה לשבש את הדיון האמתי

חופש הביטוי ושפת הפוליטיקלי קורקט מתגוששים במערכה של כבוד האדם. באילו מקרים מכריע חופש הביטוי את התקינות הפוליטית? שפה זו איננה מאפשרת דיון מעמיק, שעה שהיא מרדדת את המציאות, ועוטפת אותה ב’צלופן ורוד’, המטשטש את עקבותיהן של תופעות מגונות המשגשגות בחשיכה. בדברינו אלה אנו נשענים על פסיקתו של החפץ חיים אודות ההיתר לספר במקרים מסוימים לשון הרע:

אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו … יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות.

(חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י’)

מדברי החפץ חיים ניתן להסיק, כי דיון אמת, המקדם לקראת חברה מתוקנת, טוב יותר משמירה על הלשון. גם המהר”ל סבור כי דיון אמת, הנוגע בשורשי הדברים ומביא אותם לכלל ליבון, חייב לכלול התייחסות אף לדעות פסולות או מגונות מבלי לבזותן:

העניין השני שמאמרינו יהיו יותר רצויים ויותר מקובלים אצל אוהבי האמת, וכל שכן כשנסדר טענת החולקים ואחר כך נבטלם. ולא נהיה אשמים בזאת הפעולה, ולא נהיה נחשדים שרצוננו לאמת דעתנו, ולא נשגיח בדעת זולתנו ונבזה אותם, וכל שכן אם היות בעל דיננו נעלם התוכחה.

(מהר”ל מפראג, מתוך באר הגולה, מאמר החמישי)

[1] http://e.walla.co.il/item/1776128

[2] ג’יימס קירצ’יק, הקניבליזם של התקינות הפוליטית החדשה, המאמר המתורגם מופיע באתר מידה.

[3] רפאל ניר, תקינות פוליטית, לשון נקייה והזניית השפה, פנים 7 1998.