fbpx

האחריות על הסביבה הקרובה

האחריות על הסביבה הקרובה

מתוך ידיעון לקט לראש השנה תשפ"ג- התשובה כלקיחת אחריות

חודש אלול הוא חודש של הכנה לחגי תשרי, 30 יום קודם לחג עסוקים בעניינו של החג. מעבר ל"ימי הכנה" חז"ל מצמידים את ערכם של הימים האלה לימי עלייתו השלישית של משה השמימה לקבל את הלוחות השניים, המתוקנים, שנשארים בשלמותם ו"מתאימים" לישראל.[1].

40 הימים מא' אלול עד יום הכיפורים שבו על פי המסורת ניתנו הלוחות השניים מקבילים ל-40 יום הראשונים בהם עלה משה השמימה שבסופם נשברו הלוחות כי חטאו ישראל בעגל. 40 הימים האלו, של אלול, מגיעים בעקבות התשובה הגדולה של ישראל על חטא העגל.

האמירה המפורסמת של חז"ל: "תשובה קדמה לעולם" ממקמת את התשובה כערך עליון, לא כערך הבא רק בעקבות חטא אלא כערך עצמאי, אחד הערכים עליהם מושתת העולם. ככזה, עקרון התשובה מאפיין גם את סדר ההתפתחות של האדם וגם את סדר ההתפתחות של העולם. עקרון זה יטפל בירידות ובחטאים המרכזיים של האנושות (ירידת העולמות) וגם יוביל את האדם, את האנושות ואת העולם כולו לגאולתו.

העם היהודי מחונך לחבר את הצמיחה האישית שלו למהלכים הכוללים המתרחשים בעולם. יוצא מזה שהוא לא לומד, מתפלל ומתקדש רק בעבור עצמו, אלא שואף לחבר ולהעלות את מעשיו, דיבוריו ואף מחשבותיו לערכים כוללים. העם היהודי לא מוחק את חייו הפרטיים למען הכלל אך "מרחיב" את תפיסתו, את עצמו ואת האחריות שלו על עצמו למעגלים נוספים ורחבים יותר: משפחה, קהילה, אומה ועולם.

ה"מראה" הקשה שמציב חטא העגל והעונש הקשה עליו מול ישראל מחייבת את העם הטרי להבנות מחדש, לנתב את הכוחות ואת האחדות לבניה של עולם טוב יותר ברמה האישית, הלאומית והעולמית. הקב"ה מעביר את זירת ההתרחשות, את האחריות לקיום התורה לעם ישראל, למאמץ וליגיעה שלהם בה.

"א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". (גיטין ס"ב)

לוחות שניים כוללים את התורה שבעל פה. מדרש תנחומא מבאר שמשמעותה: העמל והיגיעה שבתורה (גם הכתיבה של הלוחות שנעשתה על ידי משה מעידה על המאמץ "דלתתא" הנדרש פה). התשובה הגדולה של עם ישראל- "אם חטאו ציבור אומרים להו לכו אצל ציבור" (ע"ז ד) משמעותה המעבר מתפיסה ש"דברים קורים לי" לתפיסה של מאמץ, עמל ויגיעה.

גם ברמה האישית, בתשובתו הפרטית של האדם, כותב הרב:
"אחד היסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם" (אוה"ת טז א1) וכמו כן בסיפור המפורסם על אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז), שבמהלך תשובתו מבקש מכל מי שהוא יכול ש"יבקשו עליו רחמים" ורק בסוף כשהוא מגיע למסקנה "אין הדבר תלוי אלא בי" הוא מצליח בתשובתו. אמנם יש פה מורכבות כיון שמצד אחד מקור התשובה וההתפתחות של העולם הוא שמימי- אלוקי ולא נובע מהאדם ומצד שני התורה וחז"ל מלמדים אותנו שההתפתחות תלויה במעשינו וביגיעתנו. על כך ממשיך הרב ומסביר (ט' א') שהעיקרון השמימי של התשובה הוא הנותן לאדם את ה"ערך הגדול של החיים".. ואת "היסוד הגדול שהרצון הטוב הוא הכל.." ומשם מגיע הרב "להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו".
האמונה העמוקה בכוחו של הרצון הטוב מחזקת את האופטימיות ואת האמונה של האדם בעצמו ומשם הוא מצליח לאסוף כוחות ולממש את האחריות שלו על מעשיו. ללא אמון גדול של האדם בעצמו ובעולם – לא יוכל לממש את כוחותיו. ולהפך – "המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם.. מחשבת פגול הוא" (אורות הקודש ג קה) השלכת האחריות על גורמים חיצוניים לא מובילה את האדם אל התיקון ולא אל האושר וההעצמה.

עם ישראל לא "הוכנע" על יד הקב"ה ומשה ולכן "נעתר" להתיישר ולקבל את הלוחות מחדש אלא קיבל פרספקטיבה חדשה על העולם והתפתחותו ומתוך כך אמר- "רוצה אני". האמונה של משה בעם שיקפה להם את האמונה של הקב"ה בעם ובעולם וכך זכו ללחות השניים הנצחיים.

אז על מה "לקחת אחריות" ואיפה להתאמץ?

אפשר להגיד – השגחת ה' תביא לפתחנו את מה שאנחנו אחראים לתקן. לא צריך לחפש רחוק. מה שאנחנו צריכים לעשות נמצא לידינו.

אפשר אפילו לומר שמי שמנסה לתקן דברים רחוקים אך מדלג על הדברים הקרובים אליו עלול ליפול למצב של "תשובה של רמיה" בה האדם מתקדם ומשתדל אך לא בעניינים שהוא האחראי עליהם. ישנו סיפור חסידי מפורסם על האדמו"ר שנצפה מרגיע תינוק בעוד הקהל מחכה לו לתפילה או סיפור של הרב קרליבך על הגנרל אייזנאוהר שעצר את הרכב להרגיע אישה בוכה באמצע מלחמת העולם השנייה (וניצל בכך מפגז שנחת על רכבו) – תתקנו את מה שעומד מולכם!

ואפשר גם– התורה מצפה מאתנו להיות "ארכיטקטים של אישיותנו"[2]
ולא לתת לנסיבות לגלגל אותנו על פי הכללים והחוקים הנוקשים של המציאות ושל הפסיכולוגיה ולכן המבנה הבסיסי של העבודה בעולם הוא העמידה של האדם מול עצמו ועיצוב אישיותו. לא השאלות הגדולות מטרידות אותו אלא "מה חובתו בעולמו" כי עולמו – בידיו. צריך להציב חזון, להשתדל לראות רחוק ורחב ומתוך כך לעצב ולהצמיח (כמיטב יכולתנו) את עצמנו וסביבתנו בכיוון.


הרב אליעזר בראון הוא ראש מכינת בני דוד מעלה אפרים

[1] עיינו מהר"ל מפראג, תפארת ישראל.

[2] ראו 'על התשובה', עמוד 239 ואילך.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן