האם הגינותו של מנהיג, התאמתו לתפקיד וכישרונותיו הם אמת המידה היחידה לסמכותו?
נראה שבדמוקרטיה העניין מורכב מעט יותר וטוב שכך.
בשבוע החולף שתי מפלגות, הליכוד והעבודה, קיימו בחירות מקדימות, מה שמכונה פריימריז. שתי המפלגות ההיסטוריות האלו קיימו מפגן מרשים של תהליך דמוקרטי מבורך. בלי קשר לשאלה האם תצביעו לאחת ממפלגות אלו או לא, יש לומר כי השיטה בה נבחרי הציבור צריכים לעמוד למבחן הבוחר – היא אחת מיסודות הדמוקרטיה. ואם כך מדוע רוב המפלגות במערכת הפוליטית בוחרות שלא לקיים את ההליך החשוב הזה? אם נבחן את הטענות נראה שאין להקל בהן ראש. המפלגות מסבירות את הבעייתיות שבשיטה: זיופים, רשימות חיסול ומעל לכל דילים שאינם מן העניין המקדמים מועמדים שפחות ראויים להיות נבחרי ציבור. כאמור, יש צדק לא מבוטל בטענות, ואכן לא פעם ריח העולה מהפריימריז אינו ריח בשמים, בלשון המעטה. אכן, תהליך הבחירה ב”דמוקרטיה” חייב להיות נקי בכדי שיבטא באמת את רצון הבוחר. ברגע שהשחיתות נוגעת, שרשימות החיסול והדילים מככבים בקרב חברי המפלגה, לא תמיד רצון הבוחר בא לידי ביטוי. הדבר מביא לתובנה, שעל מנת לייצר רשימה איכותית שתשרת את הציבור נאמנה אין טעם לפנות למתפקדי המפלגה, ניתן לעשות זאת בצורה טובה יותר על ידי “ועדה מייעצת” שתשקול מול עיניה את השיקול הציבורי ותבחר היא את הנבחרת הראויה ביותר לשורת ההנהגה. אין ספק שסוגיית הפריימריז מעלה שאלות רבות, אולם מעל כולן מתבלטת ומתחדדת המהות של השיטה הדמוקרטית. האם נאמר שרק פילוסוף הבקי בענייני המדינה ראוי להנהגה? אם נאמר כך הרי ששמטנו את הקרקע מתחת לרגלי הדמוקרטיה.
“אמר רבי יצחק: אין מעמדין פרנס על הציבור אלא אם נמלכין בצבור תחילה, שנאמר (בבצלאל) “ראו קרא ה’ בשם בצלאל” אמר הקב”ה למשה: משה הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבנו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן?! אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם לישראל” (ברכות נ”ה ע”א)
אפילו אדם שהגון בעיני הקב”ה ובעיני משה אינו יכול להתמנות להנהגה לפני שהביע העם הסכמתו. אכן, לא נכון לגזור ממדרשים הנחות בסדרי שלטון דמוקרטיים ב-2019, אולם הרעיון לפיו יש לקבל את הסכמת הציבור מבטאת לעומק את אחד מהיסודות של הדמוקרטיה – חשיבות ותוקף דעתו של הציבור בקביעת מנהיגיו. דמוקרטיה אינה שלטון ב”תנאי מעבדה”. עצם הפניה להמון, ש”כל קול שווה קול אחד” מניח שיכול מאוד להיות שההמון יבחר את המועמדים הפחות מתאימים לשירות הציבור. ההצדקה להקניית הסמכות למתמודד זה או אחר אינה איכותו של המועמד, אלא הלגיטימציה והאמון שהוא מקבל מהציבור. אם נציג הציבור מבטא את רצונו החופשי של הציבור הרי שהוא בעל הלגיטימציה להנהיגו. אם יהיה המנהיג חכם, ראוי, מומחה בתחומו אבל לא קיבל את אמון הציבור לא יוכל מבחינה מוסרית להנהיגו. תובנה זו היא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה. ברור שלכל דבר ישנן גבולות. מנהיג שעבר על החוק לא יוכל להנהיג את הציבור גם אם הציבור ירצה בכך, שכן הרגל השנייה של הדמוקרטיה היא הסכמה על כללי משחק: שלטון החוק והגבלת כוחו של הרוב. אסור שמנהיג ירגיש שהרוב נותן לו חסינות לשבור את החוקים. אדם שהפר את החוק פגע באחד מאבני היסוד של החברה ולכן לא יוכל להנהיג אותה. מדינת ישראל עומדת בפני מערכת בחירות שהשאלות הללו יעמדו במרכזה. מן הראוי שהמושגים הדמוקרטיים העדינים הללו יעלו לשיח דווקא בעת הזאת.
