"בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו" , בין לאומיות לגלובליזציה בתקופת הקורונה

"בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו" , בין לאומיות לגלובליזציה בתקופת הקורונה

הצעד הראשון במאבק של מדינת ישראל בנגיף קורונה היה סגירת גבולות המדינה והשבתת הטיסות. ההבנה היסודית הייתה שבשעת מגיפה עולמית הצעד הנכון הוא לא להסתכל החוצה, אלא דווקא להתכנס פנימה, כל מדינה אל תוך עצמה, ולהתמודד עם המגיפה בגבולותיה. יש מחיר להחלטה כזו – היא לא מאפשרת שיתופי פעולה רחבים, היא לא מאפשרת טיולים וחופשות והיא מצמצמת את העולם הרחב שאנחנו חיים בו, אבל לפעמים דווקא האפשרות של כל מדינה להתכנס פנימה היא זו שתאפשר את החזרה לעולם שהיכרנו.

בשנים האחרונות, מתרחש תהליך שמבקש לטשטש את ההבדלים התרבותיים, הכלכליים וגם הטריטוריאליים בין מדינות, ותחתן לייצר הסכמה ואחדות גלובלית דוגמת האיחוד האירופי. רואים ירידה גדולה בכוח של הלאומיות והתחזקות מושגים כגון "פוסט-לאומיות", "אזרחות רב-ממדית" ועוד.

אך למרות יתרונות הגלומים בתהליך הטשטוש הזה, משבר הקורונה הדגיש את המתח בין הרצון לחיות בעולם פתוח וחסר גבולות, שבו אפשר לעזור ולהיעזר באנשים ממדינות שונות ומתרבויות שונות, לבין הרצון הטבעי של בני אדם להתכנס ב"תיבת נוח" פרטית משלהם בשעת הסכנה. המתח שבין יציאה להתכנסות מלווה את האנושות מראשיתה. כבר בסיפורו של נח. אל מול המציאות שבה העולם כולו נמצא בסכנה קיומית נח מתכנס פנימה. הוא בונה תיבה, מביא אליה את בני משפחתו הקרובה, מקיים אותם ואת סביבתו כדי שיוכל לצאת החוצה בשוך הסערה, להתחיל שוב לזרוע ולטעת כרם ולאפשר לבניו לייצר עולם גלובלי מחדש.

אנחנו יכולים למצוא את המתח שבין הפרטי לכללי, גם בפרטי הלכות חנוכה.

הגמרא קובעת ש"נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"[1] . ההלכה היא ביטוי לתפיסה שאור רוחני לא צריך להישאר בבית אלא דווקא לצאת ולהאיר את העולם. אלא שבאותו משפט מוסיפה הגמרא ש"בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". אמנם יש ערך גדול לפעולה במרחב הציבורי אבל בתקופות משבר הדאגה הראשונה היא למרחב האישי והפרטי, "נר איש וביתו".

רבי יצחק בן משה, בעל ה'אור זרוע' כותב בספרו[2]:

"נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר… ובשעת הסכנה שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע"ז שלהם מניחה על שלחנו ודיו… וי"מ שעת הסכנה שגזרו שלא להדליק נרות של חנוכה והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות"

זו שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לקראת "היום שאחרי" –

האם נחזור במהירות אל העולם הרחב ואל הגלובליזציה או שדווקא התקופה הזו תלמד אותנו משהו על ערכו של הבית, של הפרט ושל הלאום?


[1] תלמוד בבלי שבת, כ"א ע"ב.

[2] הלכות חנוכה, שכ"ג.

עוד בנושא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן