בין המקף לתקרת הזכוכית – ידיעון נשים כמנהיגות דתיות

בין המקף לתקרת הזכוכית – ידיעון נשים כמנהיגות דתיות

מאמרים מתוך ידיעון- "לעת כזאת"- על מנהיגות נשית בתוך עולם של מסורת. נכתב בשיתוף עם "קולך".

 

מאז שאמר יוסף בורג שהמקף הוא הרכיב החשוב ביותר בציונות הדתית, ואולי עוד הרבה קודם לכן, מקיים המגזר דין ודברים עם החיבור בין שני העולמות – הציוני והדתי. בהתאמה, מחבר המקף בין עולמות נוספים, בין המהפכני והשמרני, בין המסורתי והמודרני, בין שיח הזכויות הליברלי לשיח החובות ההלכתי, ועוד כאלה ואחרים. לעיתים משמש המקף כריחיים על צווארה של הציונות הדתית, ולעיתים ככנפיים המסייעות לה להמריא למחוזות חדשים. ידיעון זה מבקש להתבונן בסוגיה של נשים כמנהיגות דתיות דרך שתי פריזמות שונות, שתיהן מהוות חלק מהותי מהזהות שלנו כאורתודוקסים מודרניים. האחת, היא המודרנה – המסגרת הרעיונית והפוליטית שאפשרה לנשים לתבוע שוויון זכויות, שייצרה מושגים כגון 'תקרת הזכוכית' או 'מעמד האישה' ושפתחה דלת עבור דמויות דוגמת מרגרט תאצ'ר וגולדה מאיר ששימשו כראשות מדינה. והשנייה היא האורתודוקסיה. על פי תומס קון מהפכה מתחוללת כאשר ישנו ערעור על הפרדיגמות המוכרות. אם יש אלמנט רעיוני הרחוק מהאורתודוקסיה כרחוק מזרח ממערב זוהי ההנחה של קון. האורתודוקסיה פועלת בתוך פרדיגמות יציבות – תורה משמים, כללי הפסיקה או י"ג העיקרים, ועל אף שהיא עברה ועוברת שינויים כל העת, רעיון המהפכה זר לה. שלא לדבר על המהפכה הפמיניסטית. כיצד אם כן ניתן להתחיל לחשוב על נשים כמנהיגות דתיות בתוך עולם אורתודוקסי? מאידך, כיצד אפשר שלא לתת לנשים להנהיג בחברה המקבלת את שוויון הזכויות כעמוד תווך בכל המרחבים? כיצד ניתן להשלים עם העדר הנהגה של נשים במרחבים הדתיים – בית הכנסת, המועצות הדתיות, בית הדין הרבני או בחינות ההסמכה של הרבנות הראשית?

בידיעון זה נעסוק בסוגיית מנהיגותן של נשים דתיות באמצעות הכלים שמעניקה לנו התרבות הדמוקרטית. בהינתן שנשים הן מיעוט סוציולוגי (כפי שמוסבר בהמשך) בחברה הכללית – כמו גם בחברה הדתית,  נבקש לברר מהם המנגנונים הדמוקרטיים המסייעים למיעוט להגיע לעמדות הנהגה, ואילו מנגנונים נוכל לאמץ פנימה – לתוך הקהילות הדתיות הנושאות ונותנות במקומן ובייצוגן של נשים, במטרה לטייב את מעמדן של החברות בקהילה, ועל ידי כך להעשיר ולרומם את הקהילה כולה.

ידיעון זה יוצא בשיתוף פעולה בין עמותת יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה וארגון קולך.

נשים דתיות כמיעוט סוציולוגי – בין מערכת המשפט והקהילה.

מהי האסוציאציה הראשונה למילה מיעוטים? מן הסתם, ברירת המחדל שעולה לנו לראש עומדת בזיקה לקבוצת אנשים שייצוגה המספרי בחברה הכללית קטן. מן הבחינה הזאת המילה 'מיעוט' עשויה לתעתע, שכן ישנן קבוצות שיכולות להיות רוב מספרי ועדיין סובלות ממאפיינים של קבוצות מיעוט. דוגמה מובהקת לכך הן הנשים, קבוצה המונה לפחות חמישים אחוז מכלל האוכלוסייה, ועדיין מוגדרת כמיעוט – לא מן הבחינה הכמותית אלא מן הבחינה החברתית. זהו המיעוט הסוציולוגי. ככל המיעוטים האחרים, גם נשים זוכות ליחס שונה ולא שוויוני, כך למשל: המשכורות שנשים מרוויחות נמוכות מאלה של גברים; ייצוגן במשרות בכירות או בעמדות מפתח בחברה נמוך משל גברים; הן זוכות לסיקור מוטה באמצעי התקשורת; הן מוצגות באמצעות דימויים סטריאוטיפיים; וקיימות הטיות מחקריות המתייחסות לגברים כאל האדם הסביר מבלי לקחת בחשבון הבדלים פיזיולוגיים בין נשים וגברים.

במובנים מסוימים נשים דתיות הן מיעוט סוציולוגי בעל פנים כפולות. ראשית, הן מופלות ככל יתר הנשים בתחומים דוגמת תעסוקה, רווחה או מעמד חברתי. על כך נוסף נדבך העומד בזיקה למעמדן בקהילה הדתית: בהתייחס לעובדות בלבד, מבלי להיכנס לסיבות או להקשרים ההיסטוריים, ניתן להצביע על כך שנשים אינן זוכות למעמד שיש לגברים בכל הקשור לנגישות אל מוקדי הכוח בקהילה, למשאבי כסף וזמן המוקצים לפיתוחן האישי בתחום הדתי, להובלת טקסים דוגמת עריכת חופה או ברכת כהנים ועוד. מובן שישנו הבדל גדול בין קשת הקהילות המרכיבות את הפסיפס האורתודוקסי, ומובן שישנם שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים, ועדיין, הנחות היסוד ההלכתיות, אך גם החברתיות, הופכות נשים דתיות למיעוט סוציולוגי בקהילותיהן.

מהפיכת תלמוד התורה לנשים עברה כברת דרך ארוכה מאז שייסדה שרה שנירר את בית יעקב בשנת 1918 בקרקוב. בתי המדרש לנשים הצמיחו ומצמיחים קבוצה הולכת וגדלה של למדניות, ואלה נתנו אותותיהן אף מחוץ למסגרות הלימוד. כיום, נשים מעוניינות להיות חלק מכל שדרת המנהיגות של האורתודוקסיה המודרנית – תהייה זו התביעה להיות חלק מהמועצות הדתיות, לשמש כטוענות רבניות או כיועצות הלכה, כמשגיחות כשרות, כמובילות תפילה, כחברות שוות ייצוג במפלגות הדתיות ועוד. התגובות לתביעות אלה מגוונות מאוד כמובן, אך לא ניתן להתעלם מתמונת הרוחב המספרת על שינויים מפליגים המתחוללים במעמד האישה הדתית, כמו גם על התגברות תגובות הנגד והגבהת החומות לנוכח 'רוחות זרות' המנשבות בחללו של עולם. עוד יש לציין שנשים אלה – אלו המכנות את עצמן פמיניסטיות, אך גם אלו הנמנעות מכך, מעוניינות להמשיך ולהשתייך למסגרת הקהילתית, ויתרה מכך, לסיפור הגדול של ה'אורתודוקסיה המודרנית', הנעה בין שני הקטבים, השמרני והחדשני, והמבקשת לתת ביטוי לשני הכוחות המתרוצצים בקרבה.

מה אם כך המענה שניתן לתת לנשים אלה, המבקשות להיות חלק מן המנהיגות הדתית? זאת ועוד, האם השינוי האפקטיבי יהיה זה הבא מן החוץ, מן התרבות הדמוקרטית בה אנו חיים, או מדיון פנימי המתנהל בכל קהילה וקהילה? ההיסטוריה המשפטית של הפמיניזם האורתודוקסי עונה תשובה מעניינת בהקשר זה. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הוגשו מספר עתירות שמטרתן לאפשר שינויים במעמדן של נשים כמנהיגות דתיות, הנה שתי דוגמאות מוכרות:

  • בג"ץ שקדיאל, הוגש בשנת 1987 על רקע פסילתה של לאה שקדיאל כחברה במועצה הדתית בירוחם. עתירתה של שקדיאל התקבלה וב-1988 היא זכתה להיות חברת המועצה הדתית הראשונה בישראל.
  • עתירה שהוגשה בשנת 1994 על ידי המכון לטוענות רבניות בהובלתה של נורית פריד במטרה לאפשר לנשים לגשת לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית. פסיקת בג"ץ שינתה את ההוראה המחייבת לימודי ישיבה על מנת לגשת לבחינות ובכך נפרצה הדרך לכניסתן של נשים כטוענות רבניות לאולמות בתי הדין, ובעיקר למעורבותן בסוגיית הגירושין ובהושטת יד לנשים הנמצאות בתהליך הארוך והכואב של פרידה מבני זוגן.

בשונה מפניות אלה לבג"ץ, בהן עמדה המערכת המשפטית לימין העותרות והעניקה להן סעד משפטי על מנת לסייע להן במאבקן, הרי שבג"ץ נשות הכותל הופך את הקערה על פיה. בניגוד לעתירות הקודמות בהן התקיימה הכרעה חד משמעית, במקרה של התפילה ליד הכותל העדיף בית המשפט את רעיון הפשרה והקצה לנשים מתחם תפילה הסמוך לכותל אך איננו נמצא ברחבה המרכזית: אתר קשת רובינסון. בראשית פסק הדין, שחתם שורה ארוכה של דיונים, כתב השופט חשין את הדברים הבאים:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… האוייב צָר מחוץ בבקשו להשמיד ולהאביד עם וממלכה, ובני- ישראל בתוכְכי ירושלים – בני ירושלים ומי שנקבצו אל ירושלים מכל קצות ארץ- ישראל – ידם היתה איש ברעהו. צר מחוץ וצר מפנים. זו דרכם של מדנים; זו דרכה של שנאה;  שמדנים ושנאה מכלים כל חלקה טובה, שמכרסמים הם עד-כלות ביחסי אנוש, שמאבידים הם אדם ובהמה ועץ השדה. כך היא השנאה, כך היא הקנאה, כך היא הקנאות; והקנאות עלתה על כֻּלָּנָה. הכותל המערבי הוא שריד מקדשנו השני ועליו ניצים עתה הניצים ביניהם. האם לא נלמד מתולדות עמנו המיוסר?[1]

נשות הכותל לא קיבלו את מבוקשן המלא, אך יתרה מכך – עולם המשפט ייצר אלטרנטיבה אך לא הכרעה: הערכאה המשפטית איננה יכולה להמיר את הדיון החשוב שצריך להתקיים בתוככי הקהילות, קהילה וקהילה על פי הקשרה ועל פי הצרכים הייחודיים לה. החזרה 'הביתה' מאפשרת לקבוצות גדולות יותר לקחת חלק בהתרחשות ובליבון העניינים שעל הפרק. לא עוד מספר נשים המייצגות צורך נקודתי, אלא שותפות של גורמים שונים, בזירות מגוונות, המבקשים לתת את הדעת על הזיקה בין מעמדן של נשים בתרבות הליברלית ומעמדן בעולם הדתי.

 

מנגנוני שינוי: כלים חיצוניים – שיח פנימי

אחת לכמה זמן מתפרסמות תמונות המתעדות את חייהם של שבטים נידחים – מאפריקה, אסיה או סיביר, כאלה שיד הזמן לא נגעה בהם, המתנהלים על פי דפוסים עצמאיים המנותקים מהדופק המהיר שמכתיב המערב והשינויים שהוא מחולל. תמונות אלה מושכות את העין ואת הלב כי הן מגלמות סיפור קצה שאיננו יכול להתקיים במציאות הכפר הגלובאלי, שכולנו חלק ממנו בין אם נרצה ובין אם לא. יתר הקהילות, שמרניות ככל שתהיינה, אינן יכולות להתכחש לכניסתם של רעיונות ודפוסי התנהגות מן החוץ פנימה. זהו אף טבעה של היהדות, שמראשיתה, הייתה ערה מאוד להלכי הרוח בעולם הסובב אותה, קיימה איתם משא ומתן, דחתה או אימצה את חלקם, ועשתה התאמות לאחרים במטרה לשלבם בתוך השיח הפנימי. לאור כל זאת ניתן לשאול אילו כלים מעמידה התרבות הדמוקרטית בה אנו חברים, על מנת לקדם מנהיגות בקרב מיעוטים – ומה מתוך אלה יכול לשמש אותנו בדיון אודות נשים המבקשות לקחת חלק בהובלה הדתית?

1. תת ייצוג ומכסות:

נתחיל מהסוף. ההנחה היא שמחוץ לעולם הדתי – המחויב לפסיקת ההלכה, קל יותר לנשים. הן יכולות להפוך למדעניות מובילות, למשפטניות, לרופאות, לנואמת בחסד או לפובליציסטיות. אלא שהדינמיקה הפנים-הלכתית משפיעה על נשים דתיות גם כלפי חוץ. בכתבה שכותרתה "הטובות לפוליטיקה: לנפץ את תקרת הזכוכית" (יוני 2019) שואל שלומי גולדברג את השאלה הבאה: "בואו נשחק רגע ב-'נדמה לי': נסו לדמיין את איילת שקד לא כחילונית משכונת בבלי בתל אביב אלא כאישה דתייה מפתח תקוה. האם היא הייתה יכולה להוביל את רשימת מפלגת הימין?"[2] – טענתו של הכותב היא שלנשים דתיות אתגרים רבים יותר מאלה העומדים בפניהן של נשים שאינן שומרות מצוות, איילת שקד לדוגמה, ואלה מקשים עליהן לחדור לשורות הפוליטיקה והייצוג המפלגתי. כאן בדיוק נכנסות המכסות למגרש הפוליטי.

המכסות באות להבטיח את ייצוגו של מיעוט במוסדות שונים, לדוגמה בית המשפט העליון, מוסדות להשכלה גבוהה וכמובן הפרלמנט. בפוליטיקה העולמית, החל משנות התשעים של המאה הקודמת,  הפכו המכסות המבטיחות מקום ריאלי לנשים לשכיחות מאוד ויש להן מופעים מסוגים שונים. בישראל, המכסות קיימות כעת באופן וולונטרי מבלי שהן מתקיימות כחובה החלה על כלל המפלגות – אולם לא מעט מהן מבקשות לשריין את מקומן של נשים ברשימה, כך גם 'הבית היהודי' המבטיחה מזה עשור כי בכל אחת מהחמישיות הראשונות יישמר מקום לאישה.

תמונת הראי של המכסות היא תת הייצוג – חוסר הלימה בין החלק היחסי של קבוצה באוכלוסייה ובין הפלח שהיא מקבלת בעמדות כוח והובלה. האם נשים סובלות מתת ייצוג במוקדי ההשפעה בחברה הדתית? הנה ציטוט מתוך טור דעה שפרסמה מיכל טיקוצי'נסקי הטוענת "לא הוזמנתי לכנס רבנים – ואסתדר בלעדיו":[3]

…בסופו של דבר, כשמארגנים כנס גדול שבבסיסו יומרה לכנס תחת קורת גג אחת את כלל רבני הציונות הדתית ואין מזמינים לשם את הרבניות – אני נזכרת שלמרות האתגרים המייאשים לפעמים, צריך להסתכל נכוחה ולומר את האמת: יזמינו או לא יזמינו, איננה השאלה. השאלה היא כמה מאמץ הושקע כדי להתעלם מכל זה.[4]

אי אפשר לעשות העתק הדבק משיטת המכסות הפוליטית הבאה לתקן את העוול שבתת הייצוג, להבטחת מקומן של נשים בכנסי רבנים או בפורומים הלכתיים כאלה ואחרים.[5] לשינויים בעולם הדתי דינמיקה משל עצמם, שיקולי דעת ומקורות סמכות שאינם זהים לאלה הקיימים בתרבות הדמוקרטית. ובכל זאת, ניתן לשאול מה קידם את שיטת המכסות בפוליטיקה העולמית והמקומית ולברר מה יכול לסייע אף בעניין מנהיגותן של נשים דתיות? הנה מספר תשובות אפשריות:[6]

  • פעילות של נשים שיש להן השפעה בתוך הארגונים ומחוצה להם.
  • תרבות פוליטית המכירה בגישה שוויונית כלפי נשים – וגם כלפי קבוצות מיעוט נוספות.
  • לחצים חיצוניים, במקרה של מכסות פרלמנטריות ניתן להתייחס ללחץ בין-לאומי, ובמקרים של 'מכסות' דתיות ניתן לחשוב על רגולציה או הקצאת משאבים ממשלתית ומשפטית.

דוגמה מוצלחת במיוחד לייצור מכסות עבור נשים הוא הוראת היועמ"ש שנשים תאכלסנה שליש מהכיסאות במועצות הדתיות. החלטת האינסטנציה המשפטית לא צמחה יש מאין – אלא באה כמענה למאבק אזרחי לייצוג נשי במוסדות אלו, וכעת האתגר הוא לגייס נשים ולהכשירן לתפקיד זה. רוצות/ים לדעת עוד? היכנסו ללינקים הבאים:

"עכשיו תורך להצטרף למועצה הדתית"

נשים במועצות הדתיות: עושים סדר עם בן כספית

 

2. סטריאוטיפים ומהותנות:

סוד גלוי הוא שלקבוצות מיעוט – מספרי או סוציולוגי – מודבקים סטריאוטיפים, אלה מפרנסים את הופעות הסטנד-אפ ומשמשים כלחם חוקם של קריקטוריסטים, אבל גם יושבים כנטל כבד על כתפיה של כל חברה שיש בה רוב ומיעוט, ובוודאי מייצרים חסמים, גלויים וסמויים, בדרך של בני ובנות המיעוט לצמרת. התבוננות בקריקטורה הבאה, שהתפרסמה לאחר הפריימריז במפלגת העבודה מדגימה היטב את השימוש בכל הסטריאוטיפים האפשריים: שטיפת כלים, רכילות ותככנות נשית, כדי לתאר את יחסי הכוחות בתוך המפלגה. הסטריאוטיפ נשען על דעה קדומה, ומכאן הדימוי השלילי שיש לו. אולם, אם נשוב ונתבונן בקריקטורה נראה שהיוצר, שלמה כהן, מינף את הסטראוטיפ על מנת לייצר טענה. מפלגת העבודה מחזיקה בעברה את גולדה מאיר, ראשת הממשלה היחידה במדינת ישראל – עד כה. מאיר הרבתה לארח גורמים בכירים דווקא במטבח ביתה, ולנהל משם את המדינה.[7] האם גבר היה נוהג כך? סביר להניח שלא. נראה, שיצירתו של כהן, מחזיקה בחבל משני קצותיו. מחד, הסטראוטיפ, השלילי, מאידך, אותן תכונות נשיות שסייעו לגולדה מאיר לקדם את ענייני הציבור. נוכל לקרוא לתכונות אלה בשם" מהותנות נשית.

המהותנות היא בת משפחה, קרובה או שמא רחוקה, של הסטראוטיפ, המחזיקה אף היא בתפקיד מוביל בשיח אודות מיעוטים. זו, מייחסת תכונות ראשוניות ובלתי משתנות לגורמים שונים, ביניהם גברים, נשים וכמובן קבוצות מיעוט. פה העסק נהיה מעניין: האם ייחוס תכונות 'נשיות' למנהיגות הוא סטריאוטיפ שלילי או מהותנות העשויה להיות חיובית? לדיון בנשים ש'נגעו בשמים' והגיעו לפסגה: הילארי קלינטון, מרגרט תאצ'ר ותרזה מיי, היכנסו לכתבה בקישור כאן.

במאמר הדן בדפוסי מנהיגות נשיים ודפוסי מנהיגות גבריים מבחינה ד"ר חנה קהת בין מודל הפירמידה ההירארכי הגברי, למודל הרשת הנשי – שיש בו מוקדים שונים של שלטון המשתפים פעולה זה עם זה:

בעבר המנהיג היה סמכותי ונוקשה…..רוח הזמן מציבה כיום את האינדיבידואל, את ההגשמה העצמית ואת ההזדהות האישית כערכים מועדפים, כמו גם את השוויון הדמוקרטי ואת הביקורת התרבותית, שמטבעה מערערת את המבנה המסורתי-ההירארכי ואת מבנה התרבות של שיח, שותפות ודיאלוג. הדבר חוזר ומאשש את הטענה, שהעידן שלנו דורש יותר מנהיגות "נשית" ממנהיגות "גברית".[8]

הנחתה של קהת היא שלנשים תכונות ייחודיות להן, המאפשרות דפוס רענן ושונה של מנהיגות, שיש בו תקוה ליחסים אחרים בתוך החברה כולה. ניתוח דומה קיים במאמרו של הרב שג"ר "רואים את הקולות למדנות נשית ו'קול נשי' בלימוד תורה".[9] כמעט בלתי אפשרי לצמצם את מאמרו רחב היריעה של הרב שג"ר לשורות בודדות, אבל בכל זאת ניתן לדלות מתוך כתיבתו את תורף דבריו. ראשית, הרב איננו מבקש לדון באופני לימוד מהותניים של נשים וגברים, אלא מבקש להתבונן במסורת הלימוד הגברית – הדבקה בפלפול ובלמדנות, ובאפשרות לפיתוח של אופני לימוד חדשים, נשיים, הקשובים יותר לרוחו הנשית של התלמוד, או בלשונו "השיח המקורי של הגמרא", שהינו נשי באופיו.[10] לכן, לטענתו:

ההקשר הרוחני של התביעה לשוויון האישה בתחום לימוד תורה, הוא כשלעצמו יוצר חלופה של לימוד שונה…לימוד כזה לא יפגע בחן הנשי. להיפך, נראה שהוא רק יתרום לו ויוסיף לו ממד עמוק ויהודי יותר. במידה שנשים תתמדנה במגמה זו, היא עשויה בעתיד לחלחל, כמובן תוך התאמה נדרשת, גם לישיבות עצמן.[11]

כך, מבקש הרב שג"ר להצביע על אופני לימוד חדשים של נשים, שלא זו בלבד שהם משקפים את נטיותיהן האינטלקטואליות והרוחניות, אלא פותחים צוהר עבור התקווה המבורכת של שינוי דפוסי הלימוד הגבריים.

לסיכום הדברים – חשיבה אודות מיעוטים מתאפיינת בצדדים סטראוטיפיים, אך גם בייחוס תכונות מהותניות. תכונות אלה אינן בהכרח שליליות, להיפך, הן נוטלות את העוקץ מהחשיבה הסטראוטיפית והופכות את הקערה על פיה תוך הצבעה על היתרונות שבאותן תכונות נשיות. לענייננו – היתרונות שלהן כמנהיגות וכלומדות תורה.

להרחבה נוספת:

האם ניתן לראות במרים אלטרנטיבה נשית למנהיגותו הגברית של משה? בעוד שלגבי משה נאמר "אז ישיר משה" בלשון יחיד, הרי שלגבי מרים כתוב "ותען להם מרים" בלשון רבים. במאמרה 'מרים הנביאה כאם טיפוס למעמד הנשים ביהדות' טוענת ציפי לידר כי זו הסיבה שאל מרים הצטרפו נשים נוספות בתופים ובמחולות, בעוד שמשה נותר בודד בשירתו. לניתוח נוסף של דפוס המנהיגות הנשית של מרים ניתן לקרוא את המאמר במלואו: https://katzr.net/39294f

 

חותרות לשינוי

מהפיכת תלמוד התורה לנשים זכתה לאהדה גדולה, והיא כנראה אחד מעמודי התווך של הקונצנזוס בציונות הדתית. כמובן, לא כולם מסכימים לגבי כל אופני הלימוד, או הדגשים השונים, אבל ניתן כנראה לומר שאת המהפכה הזו עברנו יחד, כמגזר. אלא שלמהפכה הזאת ישנן אדוות. בד בבד עם פתיחת הספרים מבקשות נשים להשתלב בעוד תחומים של הובלה דתית. תהיינה אלה הטוענות הרבניות, יועצות ההלכה, חברות המועצות הדתיות או המנהיגות הרוחניות בבית הספר ובבתי הכנסת, כולן מעוניינות להשתייך לעולם המחויב לתורה ומצוות, אך זאת מבלי לוותר על הזכות להיות חלק משמעותי יותר מהעסק, או במילים אחרות, להפסיק להיות 'מיעוט סוציולוגי' בחברה הדתית. דרך אחת לחשוב על מנגנוני השינוי היא מתוך עולם הפסיקה. דרך נוספת היא באמצעות הכלים שמעמידה התרבות הדמוקרטית לרשותם של בני מיעוטים המפלסים את דרכם למוקדי ההנהגה. בידיעון זה הצבענו על כלים מסוג זה ובחנו את האפשרות להסתייע בהם בהקשר זה של מנהיגות דתית-נשית. אנו מוצאים לנכון ולראוי לסיים את הידיעון עם מילותיו של הרב שג"ר המיטיבות לתאר את החיבור בין המודרני והאורתודוקסי ואת תנועת הנפש הדתית הגלומה בחיבור זה:

…יש לתאר את הנפש -לאומית כנפש שאיננה חיה בעולם אחד, אלא בכמה עולמות שספק אם אפשר לשלב ביניהם, אך היא אינה ממדרת אותם זה מזה – תורה מול עבודה, אמונה מול מדע, דת מול חילון –  אלא מנהלת ביניהם מערכת יחסים סבוכה ולעיתים אף סכיזופרנית… אך מנין נובעת היכולת לשילובים וצירופים כאלה? התשובה היא אותה אמונה אישית עמוקה. זו אמונה שאינה אמונה במשהו, אלא אמונה שביסודה תנועה של קבלה עצמית… קיומה של האמונה אינו מותנה בנאמנות כזו או אחרת של יחיד כזה או אחר, מכיוון ששורשיה הרבה יותר עמוקים מהמודעות של נושאיה, והיא נוכחת כעובדה. או אז האדם יכול להגיע להשלמה עם אמונתו ודרכי חייו, השלמה שהיא תנאי מוכרח לפנומן הדתי הרענן המוצע כאן[12]


[1] דנג"ץ 00/4128 https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\00/280/041/g13&fileName=00041280.g13&type=4

[2] https://katzr.net/9caf23

[3] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5255565,00.html

[4] הכוונה היא להתעלמות ממפעל הלמדנות של נשים.

[5] מן הראוי לציין שישנם גופים בהם יושבות נשים כשוות זכויות, דוגמת פורום תקנה או ארגון צהר.

[6] הגורמים לשינוי לקוחים ממחקר מדיניות שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה: ייצוג נשים בפוליטיקה ישראל במבט השוואתי, אוגוסט 2013 עמ' 98-101.

[7] הקריקטורה מתפרסמת באישורם ובאדיבותם של היוצר שלמה כהן ושל מערכת

[8] חנה קהת, סדר נשים, ארץ אחרת , 11: תשס"ב 2002, עמ' 60-65.

[9] הרב שג"ר, 'רואים את הקולות למדנות נשית ו'קול נשי' בלימוד תורה', מסכת חוברת ה' תשס"ו עמ' 45-68.

[10] "לא פעם נשמעים דיבורים על אודות 'הקול הנשי בלימוד תורה'. לדעתי, הבעייתיות בלימוד תורה לנשים בימינו היא בכך שלימוד זה אינו אלא חיקוי של הקול הגברי…"

[11] הרב שג"ר,

[12] הרב שג"ר, שארית האמונה דרשות פוסט מודרניות למועדי ישראל, עמ' 100-101

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

תמונת דגלי ישראל, יום העצמאות

בשורה של ברית

מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי. מאמר זה הוא חלק ראשון מתוך הידיעון לזכר רוה"מ יצחק רבין ז"ל תשפ"ב. רצח ראש הממשלה יצחק רבין

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן