fbpx

איך נראית מנהיגות?

איך נראית מנהיגות?

חלק א- מתוך ידיעון כבקרת רועה עדרו – על מנהיגות ומונהגים

פתיחה:

חוסר נוכחתו של משה רבנו בהגדה של פסח היא פלא גדול. העובדה כי המנהיג הגדול שהוציא את בני ישראל ממצרים אינו מקבל אפילו אזכור בחג בו מציינים ומספרים על אותה יציאה מעבדות לחירות מדגישה את הקושיה. משה רבנו אינו עוד מנהיג, באופנים רבים משה מייצג אב טיפוס של הנהגה והיעדרו מההגדה של פסח ומסיפור יציאת מצרים אומר דרשני.
שאלת ההנהגה בכלל והנהגתו של משה רבנו בפרט היא הסוגיה בה נבקש לעסוק בידיעון. בתחילתה של תקופת גאולה הפותחת ביציאת מצרים ומסתיימת בציון הריבונות היהודית השלישית במדינת ישראל נבקש לשאול איך התאפיינה מנהיגותו של משה רבנו, מהם היתרונות והחסרונות שבכל אחד מהמאפיינים ויותר מכל נשאל מה מנהיגותו יכולה ללמד אותנו ביחס לתפקידי המנהיג והציבור בתקופה בה זכינו לחיות.

מיהו מנהיג? ואילו מודלים שונים יש להנהגה?

בחלק זה של הידיעון ננסה לתת שלושה מודלים ארכיטיפיים של מנהיגים ע"פ משנתו של מקס וובר[1]. נאמר כבר כאן, אין במציאות מנהיג או הנהגה שמקיימת באופן מלא ומוחלט את אחד המודלים, למעשה מנהיגים מפעילים מודלים שונים בזמנים שונים ובהקשרים שונים. החכמה היא לדעת לאבחן את זה – שהרי לכל מודל יתרונות וחסרונות.

הנהגה היא איננה רק הנהגת המדינה, הנהגה נכונה לכל שדה במציאות. ישנה הנהגה מדינית, קהילתית, חברתית, חינוכית, מקומית, משפחתית – הורית, דתית-הלכתית, רוחנית (האבחנה מכוונת), אידיאולוגית, מפלגתית ועוד ועוד. כמעט ואין מישור בחיים שאין בו מנהיג ומונהגים. בכל מישור כזה אנו יכולים לזהות שלושה אבות טיפוס של הנהגה: מנהיגות רציונלית. מנהיגות מסורתית. ומנהיגות כריזמטית. נבקש להגדיר אותן בקצרה[2]:

 

מנהיגות רציונאלית- היא בעצם מנהיגות המבוססת על ה"סמכות החוקית". כלומר סמכות ההנהגה והשררה מוקנית מתוקף החוק המעניק להם את הסמכות לפקח, להחליט על מדיניות ולהוציאה אל הפועל. התוקף החוקי הוא זה המקנה את הסמכות. ברגע שעמד מועמד בקטגוריות שהחוק מחייב על מנת להתמנות לשררה – מקבל המנהיג את סמכויותיו. אותו חוק עשוי להסיר את הסמכויות מהמנהיג מתוקף תנאים וכללים שבמידה ויחולו – יפקיעו מהמנהיג את סמכויותיו באחת. בהקשר זה יש לחדד שמנהיגות רציונלית – חוקתית איננה אישית. החובה לציית למשטר היא מתוקף החוק, והמנהיג (מפעיל הסמכות בפועל) נעשה מנהיג באופן פורמלי – כלומר הסמכות להפעלת סמכויות המשטר נאצלת אליו מתוקף התקיימותם של תנאים חוקיים.

מנהיגות רציונלית- היא אחת מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי באשר הוא. כל מנהיג של דמוקרטיה מקבל את השלטון מתוקף החוק. החוק מקנה את הסמכות למנהיג ע"פ הכרעת הציבור, אולם מה שמקנה למנהיג את סמכויותיו בפועל הוא החוק. לדוגמא בישראל לאחר הבחירות מתמנה ראש הממשלה ומקבל את הסמכות להפעיל את הכוח והשררה רק לאחר שהנשיא התייעץ עם חברי הכנסת הנבחרים, ורק לאחר שאחד מחברי הכנסת הצליח להקים ממשלה, קיבל את אמון הכנסת ונשבע אמונים למדינת ישראל. אותו ראש ממשלה מאבד את כל סמכויותיו מרגע שהכנסת ע"פ "חוק יסוד: הממשלה" תצביע אי אמון ותציע ממשלה חלופית. ראש הממשלה לא קיבל את הסמכות מתוקף המסורת או מתוקף היותו בעל כישורים מיוחדים – אלא רק מתוקף עמידה בתנאי החוק.
הרווח הגדול של מנהיגות זאת, היא בעובדה שהיא מגבילה את כוחו של המנהיג. תוקף המנהיגות הוא מהחוק ולא מתוקף אישיותו של המנהיג. לעומת זאת המחיר הוא בכך – שאישיותו של המנהיג פחות נלקחת בחשבון ועלול להתמנות אדם שאינו תואם את התפקיד.

מנהיגות מסורתית- מנהיגות זאת יושבת על קדושתה ועליונותה של מסורת משכבר הימים והיא מכירה בלגיטימיות של אלו המפעילים את הסמכות על פי המסורת. כלומר, ההנהגה מקבלת את תוקף הסמכות שלה מתוך האמונה וההכרה בכך שהנהגה זו נאמנה למסורת המקודשת. כאן קורה דבר מעניין נוסף, ישנה הכרה או אמונה בכך שהמנהגים הללו נאמנים באופן מוחלט למסורת, כך שמתחדדת התפיסה המזהה בין המסורת לבין ההנהגה. לפיכך הנאמנות להנהגה עוברת להיות אישית: "ככל שאני נאמן להנהגה המסורתית כך אני נאמן למסורת עצמה".
מנהיגות זאת שייכת באופן טבעי לקהילות מסורתיות. מנהיגים דתיים בד"כ נהנים מאמון מתוקף תפיסתם כנאמנים באופן מוחלט למסורת המקודשת. במסורת ישראל לדוגמא מקבלים "השופטים" את סמכותם מתוקף המסורת בשל נאמנותם: "על פי התורה אשר יורך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז, יא) והגדילו חכמים לפרש: "אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (רש"י שם). כלומר ישנה דרישת נאמנות למנהיגות מתוך אמון עמוק בנאמנותם של בית הדין הגדול בירושלים לתורה ולמסורת. הדבר הזה נכון בוודאי גם היום ומתבטא באמצעות "אמונת חכמים" שהיא "קבלת סמכות הפסיקה" של הרבנים פוסקי ההלכה מתוך אמון בנאמנותם של הפוסקים לדבר ה' ולקיום המסורת האותנטית.
אכן, הרווח הגדול של מנהיגות זאת היא בהיותה מבוססת על אמון ונאמנות ועל הקשר עם המסורת, שהיא ארוכת שנים, בעלת ניסיון ובעלת רצף היסטורי. אולם מאידך המחירים שלה ברורים – מנהיגים הם בני אדם, גם אם הם נאמנים הם עלולים לטעות. המנהיגות המסורתית עלולה לסרס את חוש הביקורת של הציבור.

מנהיגות כריזמאטית- זו מנהיגות ששואבת את הלגיטימיות שלה מאישיותו של המנהיג עצמו. הלגיטימיות של המנהיג צומחת מתוך מפגש עם כישרונותיו, הישגיו, פעולותיו ועם יכולתו לשווק אותם לציבור.
כך כותב מקס וובר: "במקרה של סמכות כריזמטית, מצייתים למנהיג בעל הסגולה הכריזמטית באשר הוא, וזאת מכוח אמון אישי בו ובהתגלות שלו, בגבורתו או בסגולותיו המופתיות…".
מנהיג כזה הוא מנהיג שנתפס כמי שניחן בסגולות פנומנאליות החורגות מטבע אדם רגיל, לדוגמא: יכולות אסטרטגיות, ניתוח וחשיבה היוצאות מגדר הרגיל. הלגיטימיות למנהיגות זו נובעת באופן ישיר – מאמון באדם המסוים הזה שהוכיח את יכולותיו המופלאות.

מה היתרונות של הנהגה כזאת? אכן מנהיג שהוא פנומן, חכם ובעל יכולות אסטרטגיות ואנושיות גבוהות עשוי באמת לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור הציבור. אדם שמסוגל לנתח את המציאות העומדת לפתחו ולחשוב על דרכי התמודדות יצירתיים, מועילים ולהביא למימושם – בהחלט עשוי להועיל ולהיטיב עם הציבור הטבה רבה. לעומת זאת עולה וניצב חיסרון ברור – "שכרון הכוח". מנהיג שהאמון בו הוא מוחלט מתוקף כישוריו, עלול להיתפס כמי שאין לו תחליף, ככזה, המנהיג עלול לחשוב שאין עליו כל מגבלה. מנהיג כזה לא יטיל בעצמו ובהחלטותיו ספק, יימנע מלהתייעץ עם אחרים, והחמור מכל – המטרה והאמצעי עלולים להתהפך – מנהיג עשוי להפוך את השררה למטרה ואת הציבור לאמצעי לשם השגת המטרה. כאשר אין מגבלות על האדם "בעל הכוח" – ישנה סכנה שיהפוך למושחת.

כפי שהקדמנו, אין מנהיג שבפועל עונה באופן טהור ומובהק לאחת ההגדרות. אולם האבחנה הזו, בין סוגי המנהיגים השונים, חשובה משום שהיא מאפשרת לנו לזהות צורות הנהגה שונות. לזהות מחירים ורווחים, ציבוריים ואישיים של הנהגת כל מנהיג. בחלק הבא של הידיעון ננסה להסיט את המבט לעבר מנהיגותו של משה רבנו ע"ה – שליח הקב"ה בגאולת ישראל ובכריתת הברית בין ישראל לקב"ה בסיני. משה רבנו עליו נאמר:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". (במדבר י"ב, ג').
משה הצליח לכנס בדמותו הגדולה סוגים שונים של סמכויות ודרכי הנהגה שונות ומגוונות, העיון בדמותו ובהנהגתו תהיה לנו למגדלור ולבסיס לדיון אותו אנחנו מבקשים להעביר גם לימינו.


[1] מקסימיליאן קארל אמיל ובר (‏21 באפריל 1864 – 14 ביוני 1920) היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי, ממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר.

[2] מתוך "וובר – הטיפוסים של סמכות ותיאום מחייב", לסיכום של שיטתו ניתן לעיין כאן.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

מתאר מודרניזם

מודרניזם

מתוך את פתח- אתגר פירוק הזהויות בעולם פוסטמודרני המאפיינים: 1. החיפוש אחר נקודה ארכימדית – כלומר סיפור או רעיון אחד גדול שממנו מתבהרת המציאות ושהתפיסה

להמשך קריאה >>
פירמידה ובראשה מנהיג

הציבור אל מול המנהיג

חלק ג- מתוך ידיעון כבקרת רועה עדרו – על מנהיגות ומונהגים בחלקים הקודמים ביקשנו להעמיק בדרכים שונות בהן באות לידי ביטוי סוגי הסמכויות ורצינו לראות

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן