רקע:

יום גוש קטיף במערכת החינוך נקבע לכ”ב בשבט, יום העלייה לקרקע של ראשון היישובים בגוש – נצר חזני. בפעולה זו נעמוד על חשיבותו של הזיכרון, כיצד מעצבים אותו וכיצד מנחילים אותו לדורות הבאים.

במערך זה לא נדון בהשלכות הפוליטיות של המאבק על גוש קטיף. כמובן נזכיר את מלחמת חרבות ברזל שאנו נתונים בתוכה, אך חשוב לשמור על הפעולה שלא תהיה בה אמירה פוליטית כלשהי.

המסר בקצרה: זיכרון האירוע חשוב לא פחות מהאירוע עצמו; יצירות אומנות – כמו שיר, ספר או סרט – הן הדרך לכוון את הזיכרון של מאורע קשה ולהפיק ממנו כוחות חיים מחודשים

פתיחה:

נפרוס על הרצפה אירועים מתולדות מדינת ישראל, כולם אירעו לפני שנולדנו:

הקרב על גבעת התחמושת, מבצע אנטבה, רצח רבין, קרבות לטרון בתש”ח, טבח יא הספורטאים במינכן, מלחמת המפרץ, קרב עמק הבכא, מבצע קדש [לכתוב כל אירוע בגדול על בריסטול]

נשאל את החניכים אילו אירועים מוכרים להם יותר ואילו פחות? מה גורם לנו לזכור אירועים?

[שיר, סרט, ספר, אנדרטה, מוזיאון, טקסים – ‘סוכני זיכרון’]

כלומר, לא גודל האירוע או חשיבותו גורם לנו לזכור אותו, אלא יצירות תרבות – אנו זוכרים אירועים דרך ‘סוכני זיכרון’.

ניתוח שיר:

נקדים – השבוע חל יום הזיכרון לגוש קטיף. הגוש הוקף בשנות ה-70 של המאה ה-20 וחרב בהחלטת ממשלה בקיץ 2005. המאבק על גוש קטיף הותיר פצע מדמם בחברה הישראלית.

10 שנים לאחר חורבן גוש קטיף, הקליט חנן בן ארי את השיר ‘אמא אם הייתי’. השיר זכה להצלחה רבה. נחלק לחניכים את מילות השיר (מצורף בנספח, מיועד להדפסה וגזירה). אם הפעולה ביום חול – נשמיע את השיר.

 סבב:

נשאל את החניכים:

• מה אתם יכולים ללמוד על גוש קטיף מהשיר?
• מדוע לדעתכם חנן בן ארי לא הזכיר בשיר את המילים ‘גוש קטיף’?
• אילו מילים בשיר מכאיבות ואילו מעודדות?
• איפה הייתם ממקמים את השיר על הרצף שבין כאב לתקווה?

[חשוב לעודד את החניכים להביע, וכן להגיב אלו לדברי אלו]

מבט לימינו – אומנם אנחנו בעיצומה של המערכה במלחמת חרבות ברזל, אולם אפשר לזהות כבר עכשיו פעולות עיצוב של הזיכרון הלאומי – סטיקרים, ספרים, תוכניות טלוויזיה, שירים. נשאל את החניכים: האם תוכלו לנקוב בדוגמאות כאלו? איפה הייתם ממקמים אותן על הציר שבין כאב לתקווה?

[כדאי להביא סטיקרים ולפרוס אותם בפני החניכים]

סיכום:

לא בכדי נבחר התאריך הזה לציון זכר גוש קטיף. אומנם היה כאן גם שיקול טקטי, שכן מערכת החינוך לא עובדת בקיץ, אבל יש כאן אמירה מהותית  – אנחנו רוצים לעצב יום של צמיחה ובניין ולא של הרס וחורבן.

חשוב לתת מקום לכאב, לחוות אותו, להידקר ממנו, אבל כעם וכיחידים אל לנו מלשקוע בו – הכאב יכול להפוך לכוח מניע של חיים, ולמלאכת עיצוב הזיכרון תפקיד חשוב במהלך זה.