מאמר מתוך ידיעון סדר שיהיה פה! לחג הפסח
חג הפסח הוא חג החירות. ככזה, הוא חג שחוגג את היציאה מעול השעבוד שמאפיין את העבר, אל עבר אופקיה הפתוחים של החירות, המזוהה עם העתיד.
אך לא פחות מן החירות, אנו חוגגים בחג הזה גם את כינונה של הזהות הלאומית, ושל מימושה של הברית ההיסטורית בין העם לאלוהיו. ברית שנכרתה אי שם בתקופה האבות ומתחילה להתממש עם יציאת העם ממצרים ועם כינון הברית הלאומית והדתית בינו ובין אלוהיו.
בשיח הישראלי העכשווי, שני המושגים הללו: חירות מצד אחד, וזהות דתית ולאומית מצד שני, הם מושגים המצויים על מסלול של התנגשות. יש אינספור דוגמאות קונקרטיות להתנגשות הזו ולשאלות שהיא יוצרת ומציבה על סדר יומנו הלאומי. אך יותר מכל דוגמא ספציפית מדובר על שאלת עומק, שקשורה בערכים היסודיים של החברה ובאתוס המכונן שלה.
שכן, מבעד לפרטים המשפטיים והחוקתיים של הרפורמה המשפטית הקורעת בימים אלו את החברה שלנו, רוחשת בחברה הישראלית התנגשות גדולה ורחבה הרבה יותר בין שתי תפיסות מכוננות לגבי ערכי הליבה של המדינה והחברה בישראל:
סט אחד של רעיונות מבקש לבצר את החירות של היחיד, של היחידים, ולאפשר להם לעצב את הזהות שלהם באופן כמה שיותר חופשי, עצמאי ומשוחרר מכבלי העבר, הממסד או כוחה הכופה של המדינה.
סט אחר של ערכים מבקש להדגיש את השייכות ואת הזהות. את היותנו קולקטיב הנושא מורשת לאומית ודתית עמוקה ורחבה שחובתנו לשמור עליה, לטפח אותה ולהעבירה לדורות הבאים. תפקידה של המדינה והחברה הוא לסייע ולתמוך במאמץ הזה, לעודד ולתמרץ את היחידים והקהילות לקחת בו חלק ולממש אותו בחייהם האישיים והחברתיים.
המכלול הערכי שמזוהה עם החירות, הוא תפיסת עולם צופת פני עתיד. הוא מבקש לייצר תשתית רחבה כמה שיותר של חופש ומרחב נקי מהתערבות חיצונית, כדי לאפשר לכל יחיד לממש את עצמו, לכתוב לעצמו ובעצמו את סיפור חייו, את מעגלי חייו ואת משמעותם.
לעומת זאת, המכלול הערכי שמזוהה עם השייכות והזהות, ממקם את נקודת כובד המשקל שלו בעבר, ובערך שכרוך בהמשכיות שלו אל תוך ההווה והעתיד.
לכאורה, שתי תפיסות עולם שההתנגשות ביניהם היא כמעט בלתי נמנעת.
אבל ייתכן שמוצא אפשרי מהקונפליקט הבלתי פטור הזה, טמון בערך שלישי – חשוב ומרכזי לא פחות – שסיפור יציאת מצרים מבקש להציף על פני השטח.
הסיפור הגדול שמוביל את עם ישראל למצרים הוא הסיפור על התפוררותם של יחסי האחווה בתוך המשפחה. זה מתחיל כבר בסיפור על קין והבל, ממשיך לתוך העימותים שבין יצחק וישמעאל ויעקב ועשיו, אבל מגיע לשיאו בפרשה הכאובה של יחסי יוסף ואחיו.
ואם מה שהוביל לשעבוד מצרים היה התפוררות יחסי האחווה בתוך המשפחה, הרי שמה שמאפשר את יציאתם של ישראל ממצרים הוא ברית האחים המשולשת שבין משה, אהרן ומרים. מערכות היחסים שבין האחים הללו, והאחריות המשותפת שהם עומסים על שכמם, היא זאת שמאפשרת את לידת המנהיגות שמוציאה את העם ממצרים, ומלווה אותו לאורך מסעו הארוך אל עבר הארץ המובטחת. משה, אהרן ומרים מצליחים להתגבר על הקנאה והעוינות שאפיינו את יחסי האחים לכל אורך ספר בראשית, ובמקומם להעמיד מודל של “וראך ושמח בליבו” – פירגון ותמיכה, למרות הבדלים באופי ובעמדות.
החירות היא ערך שמוטה פני עתיד, השייכות והזהות הן מוטי פני עבר ואילו יחסי האחווה הם יחסים שמתמקדים בעיקר בהווה: בין החירות שפניה אל העתיד, ובין השייכות והזהות שפניהן אל העבר, האחווה רואה קודם כל את ממשות החיים כאן ועכשיו, ואת היחסים האנושיים שנרקמים בה.
אך המיצוע שמציעה האחווה, מתמקד לא רק בהתמקמות שלה על ציר הזמן, אלא גם בהיבט נוסף. שכן, בשונה ממערכות יחסים אחרות בחיינו, יחסי האחים מייצרים איזון מופלא וייחודי בין חירות לבין שייכות.
מצד אחד, הקשרים שלנו עם האחים שלנו מלווים אותנו כמעט לכל אורך חיינו. הם נמצאים שם כמעט, או ממש, מרגע שבאנו לעולם, ועד לשנים האחרונות של חיינו. אין עוד קשר שמלווה אותנו באופן כל כך ממושך לאורך החיים כמו קשרי האחים. הקשר הזה הוא נתון יסודי בחיינו, משהו שלא בחרנו בו ושגם לא נוכל לבטלו או להפקיעו לחלוטין.
מאידך, זהו קשר שמייצר מרחב גדול מאוד לחירות ולעצמאות של כל אחד ואחת מהיחידים שיוצרים אותו. הרי כל אחד מהאחים עוזב בשלב מסוים את בית ההורים, יפתח חיים מקצועיים ייחודיים לו, ייצור קשרים חברתיים ייחודיים, ובעיקר – ימצא את בת או בן זוגו, ויקים אתו משפחה עצמאית משלו.
בכך, האחווה מציעה מודל שמאפשר לחוות ולממש בעוצמה גדולה הן את השייכות והזיקה, והן את החירות והעצמאות של כל יחיד.
קשר האחווה נמצא בליבו של הסיפור הגדול של יציאת מצרים. ייתכן שהמרכזיות שלו בסיפור, קשורה בכך שקשר הזה טמונה היכולת ליצור ולבסס את האיזונים העדינים כל כך, בין חירות אישית לבין זהות ושייכות.
ובכן – מהי הצעתי לסדר?
בעיני, החברה הישראלית צריכה להשקיע את מרצה הרוחני, החברתי והאינטלקטואלי כדי לתרגם את התובנה הזו, לעיצוב מדיניות ציבורית ראויה בכל התחומים הרלוונטיים. מדיניות כזו שתכיר בערך החשוב של הזהות והשייכות, ולא פחות מכך בערך החשוב של חירות הפרט וחופש המצפון. ובעיקר: תצליח לסלול דרכים חדשות וישנות לאיזונים ראויים בין שני אלו, באופן שיאפשר לכולם חיים של רווחה, אחווה ומשמעות בארץ החדשה-ישנה שבנינו כאן ביחד, אינשאללה נמשיך לבנות יחד לעוד הרבה מאוד שנים.
הרב ד”ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש ‘שערי ציון’ יד הרב יצחק נסים
