מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשפ”ג
על הפסוק “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”ג, ה’) מצאנו פרשנים שונים אשר חיברו בין תפקיד המלך ובין מציאות העם בהקהל כגוף אחד. רבי אברהם אבן עזרא כתב: “מלך – הוא משה, ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיהו; והטעם, כי הוא היה כמלך, והתאספו אליו ראשי השבטים” ובדבריו ניתן לזהות בצורה ראשונית את החיבור שבין נציגות העם ובין תפקיד המלך. צורה מפורשת יותר של הדברים ניתן למצוא בדבריו של ר’ יוסף בכור שור שם: “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם – כלומר: מתי נעשה מלך עליהם? בהתאסף ראשי עם” וכך גם בדבריו של הרמב”ן שם: “יחד שבטי ישראל – כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות”
הרמב”ם השווה את מעמד ההקהל למעמד הר סיני וכך כתב בהלכות חגיגה (ג’, ו’):
“שלא קבעה הכתוב לקריאה זו אלא לחזק דת-האמת, …להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה וביראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו [תורה] בסיני, ויראה [השומע] עצמו, כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה”.
בטעם הדברים כתב בעל ההפלאה (פנים יפות ויקרא י”ט, ב’):
“שורש כנסת-ישראל הוא אחדות, כמו שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ …ולכן קרא משה רבינו ליום מתן-תורה יום הקהל כי בעת מתן-תורה, שכלל הקב”ה כל התורה כולה בעשרת-הדברות, לא היו יכולים לקבל שורש הדברים, עד שנקהלו כולם באחדות”. אחדות השונים היא קריטריון מרכזי ונדרש לקבלת התורה (וממילא גם להקהל) ואינו רק תוצאה או אפשרות.
תוקף לדברים ניתן לשמוע מדבריו של המהר”ל (נצח ישראל, פרק י”א) שם למד מהפסוק “מורשה קהילת יעקב” שהתורה אינה ניתנה ליחידים אלא דווקא לכלל ובאותו מעמד של ערבות הדדית קיבל על עצמו כל יחיד ויחיד לדאוג גם לחבריו. הבחירה במושג קהילה אינו מקרי ובמקומות רבים ביטוי זה משמש כדי לתאר את יכולת השונים להתכנס יחד למטרה משותפת, כך לדוג’ בדבריו של הרב סולובייצ’יק (היחיד והקהילה):
“היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר. צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף, היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן… בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו ומשיגים אחדות”
כפי שכבר הזכרנו לעיל, ההתקהלות של אוכלוסיות שונות ואנשים שונים על מנת לקבל תורה היא שלב הכרחי וכך מתאר המדרש בפירוש (מכילתא דרבי ישמעאל י”ט, ב’): “ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר”. דברים אלו קיבלו ביטוי גם בדברי פוסקי ההלכה שהגדירו את מצוות ההקהל כמצווה שמחייבת את הציבור בדווקא ולא כל יחיד ויחיד: “משום שמצות-הקהל חובת כל ישראל היא, ומתקיימת גם כן רק בציבור, ונעשית על ידי כולם יחד, ואין לך מצות-ציבור יותר מזו” (הגרי”פ פרלא בספר-המצוות לרב סעדיה גאון, ח”א, עמ’ קכט).
נראה שלא במקרה מצוות ‘הקהל’ קשורה קשר הדוק גם לשנת השמיטה. כך כתב הראי”ה קוק זצ”ל: “דרגת השביעית [שנת השמיטה] היא, שאין הדברים נתקים ממקורם כלל, להיות אצורים באוצר-היחיד, אלא הכל נקלט בקליטה הכללית של כלל-האומה, כללות-ישראל” (אורות הקודש ח”א, עמ’ קפב). כך גם ניתן להבין מדברי השפת אמת (פ’ וילך שנת תרמ”ב) שאמר: “נראה שעל ידי מצות השמיטה, זכו אחר כך לבחינת התכללות, והוא הלשון שכתוב בקבלת-התורה, הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי”[1]
בדרך לקבלת תורה או להצבת חזון משותף נדרשים כל אחד ואחת לפנות מעצמם מקום לאחר על מנת להצליח ולעמוד יחד. האפשרות לשמוע יחד את דברי התורה אמורה להעניק לנו את ההזדמנות לצאת לדרך חדשה לאחר שנת השמיטה בה למדנו “לשחרר” את השיח האישי “והתאמנו” על שפה יותר כללית ולאומית. את האתגר אי אפשר להשאיר רק במרחב הרעיוני ויש צורך להניח את התשתית לפעולה, התורה אינה מתעלמת מהמשימה הזו ובדבריה מעניקה לנו לא רק את השאיפה להקהל ולחזון משותף אלא גם פרקטיקה וכלים על מנת לצעוד בדרך הזו יחד.
[1] להרחבה ועיון נוסף בקשר שבין הקהל, מעמד הר סיני ואחדות העם עיינו במאמרו של הגרמ”צ נריה, מעמד הקהל בקישור
