מתוך ידיעון שאלה של חזון- בין הערך לצורך

מהו סולם הערכים של מדינה יהודית ע”פ התורה? במה מתבטאת יהדותה של חברה החיה ומתקיימת על פי התורה? מהו הדגש המרכזי שמניחה בפנינו התורה ועל מה יש להיאבק?

כפי שכבר הזכרנו, רוח נביאי ישראל עומדת בבסיס ההכרזה על מדינת ישראל ועל הקריאה להוציא בה לפועל עולם ערכים של צדק, שוויון וחירות לכל. עיון בנבואות השונות לאורך ההיסטוריה והתנ”ך חושף לפנינו את העובדה כי לא רק שערכי החסד והצדק אינם סותרים את ערכי המסורת היהודית אלא שהם חלק אינהרנטי ממסורת זו. נביא כאן מספר דוגמאות בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

לאחר הביקורת שלו על תפיסת היהדות כמרחב של פרקטיקות חסרות משמעות פונה הנביא ישעיהו אל דרך התיקון:

“רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה”^[1].

הקריאה לפנות אל החלשים בחברה היא מוטיב חוזר בנבואותיו של ישעיה ובהמשך מדגיש הנביא כי זוהי דרכו של א-לוהים בעצמו:

“כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים” . את אותם דברים אומר ישעיה גם ביחס לצומות והתענית: “הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיקֹוָק: הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם”^[2]

גם הנביא ירמיה ביקר את העם בלשון דומה:

“אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה:כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה”^[3]

וכך גם הנביא מיכה בסוף דבריו:

“בַּמָּה אֲקַדֵּם יְקֹוָק אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה יְקֹוָק בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְקֹוָק דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”^[4]

הנביאים מדגישים בפנינו שעבודת ה’ אין עיקרה טקסים, צומות והקרבת קורבנות בהיכל ה’ אלא עבודת ה’ דורשת עבודת עומק על המידות. פיתוח הרגישות והחמלה האנושית, הידמות של ממש לקב”ה. חברה שהיא חברה עובדת ה’ לא יכולה שלא לרחם ולחמול על החלש, ואינה מסוגלת להתעלם מן הצדק ומבקשת החסד. אלו אמורים להיות חלק מהותי ומרכזי בעבודת ה’ של היחיד ושל הכלל.

את הדברים היטיב לתאר המלבי”ם בפירושו לישעיה:

“דע כי לא בעינוי נפש חפץ ה’, לא במה שאתה לא תאכל, רק במה שתתן לרעב לאכול, ומבאר במעלת הצדקה שני ענינים ומדרגות זה למעלה מזה, א. שתתן להעני מחסורו בלחם וכסות ובית דירה, ב. נגד לחם אומר פרס לרעב לחמך (אף שיש לך לחם שלם תפרוס חציו לעני, ושתתן לו מן הלחם שלך הנקי) ונגד הדירה אומר ועניים מרודים תביא בית, ונגד הכסות מבשרך אל תתעלם לא יהיה זה דומה אצלך כאילו אתה גוזל את בשרך על בשר חוצה לך רק כאילו נתתו על בשרך, כי כל בני אדם הם בשר אחד”^[5]

המלבי”ם מראה את ההקבלה שיש בדברי הנביא ישעיהו בין שתי תפיסות דתיות, תפיסה המבקשת להיצמד לטקסיות והשניה הדורשת לכונן יחיד וחברה הדומים לקב”ה במעשיו. חברה כזאת מדגיש המלבי”ם החיה על פי התביעות המוסריות הא-לוהיות (שהן תביעות דתיות מהמעלה הראשונה) אינה יכולה להבדיל בין בני אדם “כי כל בני האדם הם בשר אחד”. החברה היהודית החיה על פי תורת ישראל צריכה לראות את עצמה כחלק מגוף אנושי אחד. הקלת הכאב וריפוי של במקום אחד בגוף מסייעת לגוף כולו.

כאן המקום להדגיש כי על אף שספרי הנביאים מלאים בדרישה וקריאה לצדק, חסד ושוויון מקורם של הדברים מצויים עמוק גם בתורה שבכתב. פעמיים לפני הכניסה לארץ ותחילת יצירת הריבונות היהודית הקדומה, מזכיר משה רבנו לעם את יציאת מצרים. הפעם הראשונה היא במצוות השמחה ברגל:

“וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה”.^[6]

אלו המצויים בשולי החברה מתבקשים להיות חלק, לקבל את מקומם יחד עם כל שאר הציבור אבל אותה דרישה אינה מסתיימת שם אלא בקריאה לאותה גישה גם בעבודה היום יומית:

“לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה”^[7]

התורה מדגישה כי הנוכחות והרגישות כלפי החלש בחברה נובעת מתוך הסבל ההיסטורי של עם ישראל במצרים. חוויית הכאב, העבדות, הקיום המייסר נטול הזכויות במצרים, לא מוליד את רצון הנקמה או אטימות לב כלפי האחר, אלא להיפך, היא מייצרת את החובה הנצחית לגלות את כל נתיבי הרגישות, האכפתיות והחמלה האנושית כלפי מי שזקוקים לכך.

הראי”ה זצ”ל לא ראה את נס מדינת ישראל, אולם הוא ראה את החלום קורם עור וגידים, וישנן כמה וכמה פסקאות בהן הוא מציב חזון עבור המדינה היהודית לכשתקום. בעיני רוחו תיאר את הדברים המרתקים הבאים:

“עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. “יעקב שלח לעשו את הפורפירא”: “יעבר נא אדוני לפני עבדו”, אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.”

היציאה לגלות הייתה אמנם באונס, אולם במבט עמוק העם היהודי רצה בה. הוא רצה בה משום שהנהגת חיים ריבוניים בעת ההיא הייתה כרוכה בכישרון של רשעות וברבריות. הפיזור בגלות נועד לא רק לגמול לעם ישראל על חטאיו “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, אלא על מנת למנוע מהעם היהודי לחיות חיים ממלכתיים המנוכרים למהותו. מכאן אנו למדים מהו החזון למדינה היהודית: מדינה המיוסדת כולה על יסודות הטוב החכמה והיושר. מדינה שהתנהלותה מבטאת את דרך ה’ – חסד, חמלה וצדק. מדינה שהתנהלותה אמורה להגביר את האור והטוב ולא לצמצם אותו.

לסיכום-
השאלה העקרונית שהצבנו לובשת צורה ופושטת צורה. כאשר אנו עוסקים בערכים הנתפסים כערכים “הומניים-אנושיים-אוניברסליים” נראה, כי אנו תופסים שמדובר בערכים דמוקרטיים. מנגד נביא בד”כ את האינטרסים של העם היהודי, את הצורך לשמר את תרבותו ומסורתו. מדובר כמובן בשיקולים מקודשים כבדי משקל. אולם, האם ערכים של כבוד האדם וחירותו הם ערכים דמוקרטיים גרידא? או שמא הם ערכים שמגדירים במהות את התפקיד והמטרה של העם היהודי?

ישראל היא מדינתו של העם היהודי, היא מחויבת אליו ואל האינטרסים שלו. אולם מאידך עומדת השאלה הנוקבת – האם הערכים של העם היהודי, מסורת ישראל וההיסטוריה הלאומית שלנו אינם מלמדים אותנו אחרת? האם עם שקם מאפר השואה יכול לסגור את שערי מדינתו וליבו אל מול הסבל והכאב של עם אחר הנתון בצרה?

נדמה שהשיח הציבורי בישראל נסוב כולו באופן הדיכוטומי הבא: כל מי שדואג לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל – מדבר בשם היותה של ישראל “מדינה יהודית” וכל מי שמדבר בשם החובה לבטא ערכים גבוהים – חמלה, חסד וצדק – מדבר בשם היותה של ישראל “מדינה דמוקרטית”. כך זה בסוגיית הפליטים, אולם לא רק. הדבר בא לידי ביטוי בהקשרים של שימת דגשים בחיים הציבוריים. מפלגות המדברות ומקדמות ערכים יהודיים ידברו בד”כ בהקשר של מצוות בין אדם למקום, בעוד שדווקא המצוות הדתיות המגדירות את המרחב הציבורי והממלכתי נתפסות כ”סוגיות דמוקרטיות”.

לא באנו להכריע בסוגיית הפליטים. ההכרעה בנושא זה סבוכה עד מאוד. אולם, אסור לשיח הציבורי להישאר דיכוטומי, שיח המניח את כל הערכים הדמוקרטיים בסל אחד ואת כל הערכים והאינטרסים היהודיים בסל השני. הערכים הללו מדברים אלו עם אלו, חלקם נובעים אחד מן השני, מזדקקים אחד מתוך השני ומשלמים ומפרים אלו את אלו. משמעותו של השיח שאנו מבקשים לקדם הוא, שמהותה של “מדינה יהודית” אינה רק בהגנה על האינטרסים של העם היהודי (ואין להמעיט בערך העניין הזה כלל), כי אם גם בביטוי עמוק של עולם הערכים היהודי עצמו. ובניסוח חד יותר, בעקבות דברי הרב קוק: האינטרס העליון של העם היהודי, בעומק, הוא ביכולתו לממש חיים ריבוניים המיוסדים על אדני דרך ה’ המבטאת חמלה, צדק וחסד כלפי כל אדם. לא תמיד המדינה מסוגלת לבטא את הערכים באופן מלא, וזה לגיטימי, אולם אל לנו כחברה לראות בשיח הזה שיח “אוניברסאלי-מערבי” המאתגר את הדמוקרטיה אלא שיח שנובע ממעמקי תורתינו:

“דרש רבי שמלאי: “תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב: ויעש ה’ א-לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. וסופה גמילות חסדים דכתיב: “ויקבר אותו בגיא”.

^[1] ישעיהו א’, ט”ז.

^[2] ישעיה נ”ח, ה’-ז’.

^[3] ירמיה ז’, ד’-ו’.

^[4] מיכה ו’, ו’-ז’.

^[5] פירוש המלבי”ם, ישעיהו נ”ח פסוק ח’

^[6] דברים ט”ז, י’-י”ב.

^[7] דברים כ”ד, י”ז-כ”ב.