מתוך את פתח- אתגר פירוק הזהויות בעולם פוסטמודרני

המאפיינים:

1. “התפכחות מהקידמה” – ישנה מגמה של כפירה ביכולת ובתבונת האדם להוביל למציאות מתוקנת. המציאות המרוסקת שאחרי מלחמת העולם השנייה, מעמידה רבים בייאוש עמוק מהאדם ומניסיונותיו לתקן את העולם.

2. “ריבוי נרטיבים” – לפי עיקרון זה, אין כבר נקודה ארכימדית אחת, רעיון אחד או סיפור-על אחד שמתוכו מתבהרת המציאות. מעתה לכל אדם ותרבות יש נרטיב מיוחד. כל נרטיב מבטא לא שאיפה לשיפור המציאות כולה, אלא הצגה של זווית אחת של המציאות וממילא תיקון מאוד חלקי שלה. לשון אחר, כבר אין סיפור אחד כולל אלא סיפורים קטנים וחלקיים שעשויים לתקן ולשפר מקטעים קטנים במציאות. מכאן מתפתח פלורליזם (לגיטימציה לריבוי דעות) חריף ורדיקלי.

3. שלילת האידיאולוגיות – מכיוון שאין סיפור אחד מכונן, שאין רעיון אחד מכונן שאליו על האנושות לשאת את עיניה, הרי שאין כבר מקום לאידיאולוגיות גדולות.

4. “האני המפורק” – כל האישיות של האדם היא תוצר של מאבקים בין זהויות שונות, של חלקים מודעים ולא מודעים. ה”אינדבידואל” מוצג לא כ”בחירי” אלא כתוצר של השפעות סביבתיות שאין לו שליטה עליהם. הכל אלו “הבניות” ו”התניות” שלא ניתן לעמוד על המקור שלהן. כמו שבעולם הרחב יש ריבוי נרטיבים כך גם האדם מורכב מאינסוף סיפורים וגם הוא יכול לספר סיפור חדש. אין באמת משהו אותנטי.

5. פיחות של התבונה הרציונאלית – יש ערך לרציונאליות, אולם הפוסטמודרניזם טוען שהתבונה איננה אוניברסאלית אלא היא תלוית זמן מקום. זאת ועוד, בהשפעת האקזיסטנציאליזם – גם החוויה היא חלק מהתבונה, לא רק המושכל. ההישענות על “התבונה הרציונאלית” היא בעייתית משום שהיא נשענת משהו מאוד מוגבל ומושפע מגורמים משתנים.

6. היעדר סולם מוסרי אחד – לאדם אין את היכולת לייצר סולם ערכים מוסרי אחיד ותקף. המוסר יושפע מהזמן מהמקום ומההקשר האישי והחברתי – של כל תרבות ואפילו של כל פרט ופרט.