מאמר מתוך ידיעון- כבוד חכמים, כבוד הבריות וכבוד שמיים

ללא ביקורת, דמוקרטיה לא יכולה להתקיים” מיכה לינדנשטראוס”

הדמוקרטיה הליברלית לעולם נתונה בסד ההופך אותה לשברירית: מחד היא מעוניינת לבסס את שלטון הרוב, מאידך היא שואפת לבטא רצונות וצרכים סותרים. כדי להמשיך ולהתקיים זקוקה הדמוקרטיה לאמון גבוה של אזרחיה: בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון. אך לצד אמון זה חייבת להתקיים גם מערכת מבוססת של ביקורת. הביקורת איננה רק מנגנונים המופעלים כלפי השלטון כמו הפרדת הרשויות או אמצעי התקשורת. ביקורת היא גם אזרחים ערניים השואלים שאלות, דורשים סדירויות שלטוניות המתנהלות בשקיפות, ואינם נוטים להעלות מנהיגים על נס תוך אידיאליזציה של דמותם.

לפניכם כמה מושגים המסבירים תופעות חברתיות ופסיכולוגיות, קראו אותם וסמנו ליד כל מושג:

· האם לדעתכם, בהתייחסות הציבור הדתי כלפי גזר הדין של הרב מוטי אלון יש יישום של תופעות אלו?
· כיצד תרצו להתייחס כהורים או כמורים לפרשיה בה רב נאשם בפגיעה מינית ולנושאים הנגזרים מכך?

המושגים נכתבו על ידי ד”ר שלמה פישר

השהיית השיפוט המוסרי – הן מבחינה פילוסופית והן במבחינה פסיכולוגית האידיאל האנושי הבוגר הוא אדם שיכול לקבל הכרעות מוסריות בעצמו בצורה אוטונומית. להיות בוגר משמעותו להיות אחראי על ההכרעות המוסריות שאחד מקבל ולא להיות תלוי בהכרעות של אחרים. גם התורה מייחסת אחריות מוסרית לכל איש/ה בוגר/ת עבור החלטותיו/ה. ואולם יש סיטואציות שאנחנו מרגישים שאין לנו מספיק מידע או ידע כדי לקבל הכרעה ואנחנו סומכים על המידע או הידע של מישהו אחר. אולם אנחנו נשארים תלויים רק במידע ובידע, אנחנו לא מוסרים את כוח השיפוט עצמו לזולתנו. השהיית השיפוט המוסרי מתרחש כאשר אנחנו מקפיאים את השיפוט המוסרי האוטונומי שלנו מכיוון שהתוצאות של הפעלת שיפוט כזאת נראים לנו אבסורדיים או סותרים את אמונתנו העמוקות. לעיתים אנחנו עושים זאת כאשר אדם שאנחנו מייחסים לו מאפיינים חיובים מאוד עושה משהו מאוד שלילי. השהייה כזאת עשויה להתרחש כלפי אדם שמייחסים לו סגולות מוסריות ורוחניות תמירות ורואים בו דמות מופת להנהגה מוסרית ודתית. במקרים כאלו יכולים לקרות גם כאשר אין חסרון במידע או בידע והמעשה השלילי הוא ברור וחד משמעי.

הגנת הקבוצה על עצמה – משך רוב ההיסטוריה, האנושות ראתה בקבוצה ובחברה צורך הישרדותי. האדם הבודד צריך שיתוף פעולה עם אחרים בהגנה פיסית, גידול ואיסוף מזון וכו’. אי לכך בהרבה חברות במיוחד מסורתיות קיום ושרידות הקבוצה הוא הערך העליון. בתפיסה המוסירת של אותם חברות צרכי הקבוצה גוברים על היחיד ולעיתים מקריבים את היחיד ורווחתו לצרכי הקבוצה. גם חברות מודרניות עושות דבר דומה כאשר שולחים את היחיד להלחם עבור הקבוצה. הנטייה שלנו להגן על הקבוצה באה לידי ביטוי גם בסיטואציות שיש קונפליקטים, תחרות ו”שסעים” בין קבוצות. כך, בישראל כאשר יש מתח מתמיד בין דתיים וחילונים או בין דתיים-לאומיים ובין “שמאלנים” יש נטייה להגן על הקבוצה ולא להוציא את “הכביסה המלוכלכת החוצה” גם אם זה בא על חשבון היחיד.

שלושה סוגים של סמכות

לפניכם הגדרות של שלושה סוגים של סמכות, כתבו ליד כל הגדרה האם אתם מכירים מישהו בחייכם שעונה על אחת מן ההגדרות:

הניתוח הסוציולוגי מבחין בין שלושה סוגים של סמכות–

סמכות מסורתית – דוגמא לכך זה “זקני השבט”, ,ראש בית האב וכו’. הבסיס לסמכות של דמויות אלו הוא ש”תמיד” הייתה להם סמכות. זאת אומרת זה שתמיד “עשינו ככה” משמש בסיס שגם היום נמשיך לקבל את הסמכות שלהם.

סמכות כריזמטית – סמכות מהסוג הזה מבוסס על מגע עם ה”יוצא הגדר הטבעי” או “גדר הרגיל”, היינו האלוהי או המאגי. מגע כזאת באה לידי ביטוי על ידי יכולות או כישרונות מיוחדים – במלחמה, בדת, בציד או באומנות. כאשר המנהיג הכריזמטי מדבר “שכינה מדברת מתוך גרונו” ולכן מצייתים לו. מצד שני כל סמכותו תלויה על הפרספציה של המונהגים. אם הם חושבים שהוא איבד את החסד האלוהי או הכריזמה הוא יאבד את סמכותו.

סמכות רציונאלית-לגאלית – זאת סמכות על בסיס תפקודית. אדם עבר הכשרה מסוימת והוא מומחה או או קיבל מינוי (גם על ידי בחירות) לטפל באיזושהי בעיה הוא סמכות רציונאלית לגאלית. סמכות כזאת היא בדרך כלל מוגבלת בזמן ובהיקף שלו. סמכות של ממשלה או של הביורוקרטיה היא סמכות רציונאלית-לגאלית.

בדרך כלל, סמכות מסורתית וסמכות רציונאלית-לגאלית ניתנת לביקורת. אפשר לטעון ביחס לסמכות מסורתית ש”לא עשינו כך בעבר” ביחס לנטילת סמכות חדשה על ידי ראש השבט (על רכושם, ממונים או נשותיהם של חברי השבט). וכן בסמכות רציונאלית לגאלית אפשר לטעון (וטעונים למכביר). שיש חריגה מסמכות וכו’. רק סמכות כריזמטית קשה מקשה על ביקורת כי אין בעצם מיסוד או כללים רק מה שהמנהיג אומר כי “שכינה מדברת מתוך גרונו.”

הידעת?

“פרשת הכמרים המתעללים” מתייחסת לשורת התעללויות מיניות בקטינים שנעשתה על ידי כמרים, והושתקה על ידי ההנהגה הקתולית. באפריל 2010, לאחר ביקורת נוקבת, פרסמו ראשי הכנסייה הקתולית בבריטניה התנצלות על מקרי ההתעללות לצד הצהרה כי זו המיטה קלון על הכנסייה.