הסברו של שומפטר מתכתב עם רעיון כלכלת השוק, בו צרכנים בוחרים מרצונם החופשי במוצרים אלו או אחרים והשוק מתנהל על פי היצע וביקוש. באופן זה, האזרחים בוחרים נציגות שלטונית על פי מדד של סיפוק שירותים באופן הטוב ביותר. נראה כי כלכלת שוק זו עשויה הייתה לאפיין מוסדות שלטוניים ותיקים בעולם היהודי, ביניהם הפרנסים, ועדי הקהילות או שבעת טובי העיר. “אין מעמידן פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור” (ברכות נ”ה ע”א). מה הקריטריונים לבחירת מנהיגות זו? נוכל לשער כי קידום האינטרסים של הקהילה מול המוסדות החיצוניים, לצד ניהול ענייני הקהילה הפנימיים, הם המרכולת אותה ביקש הציבור לקבל מידי הפרנס.

עם תום הגלות וחזרתנו לארץ תוך כינון שלטון עצמאי, הפכה שותפות העם בבחירת המנהיגות ככלי לביטוי גילוי רצונו האותנטי של הציבור ושל היחיד. ברוח זו כתב הרב קוק את הדברים הבאים שהפכו לקנוניים בציבוריות הדתית-לאומית:

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך,

כיוון שמשפטי המלוכה הם ג”כ [גם כן] מה שנוגע למצב הכללי של האומה,

חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.

(שו”ת משפטי כהן סימן קמ”ד סעיף קטן ט”ו)

ההנהגה מייצגת את רצון העם בכללותו, כקבוצה אחת, ומכוח זה הנה פועלת.

במאמרו, ‘השיח ההלכתי מבית מדרשו של הרב קוק בנוגע לדמוקרטיה, ומקורותיו’ (בפרסום) מסביר ד”ר שלמה פישר את תפיסת רצון העם על פי תורת הרב קוק:

“הרצון הכללי” הוא אפוא מושג תאולוגי ופוליטי מרכזי בבית מדרשו של הרב קוק.

רצונו של עם ישראל הוא ערך דתי מרכזי, ומימושו הוא האמצעי המרכזי להשגת הגאולה.

יתרה מזאת, הרצון הכללי הפנימי מקבל ביטוי קונקרטי במסגרת ההתנהלות הפוליטית של מדינת ישראל.

בו בזמן, מדינת ישראל היא המדינה האלוהית המארגנת באמצעות המסגרות הממלכתיות שלה את החיים הקולקטיביים של עם ישראל כולו.

חיים קולקטיביים אלו הם התגשמות של רצון ה’, החותר למימוש האידאלים האלוהיים בעולם החומרי.

כך, לרצונו של עם ישראל כפי שהוא בא לידי ביטוי אמפירי במדינת ישראל יש אשרור אלוהי.

כך גם, הטענה שלפיה התורה תומכת בדמוקרטיה משום שהיא תומכת ברצון העם כבסיס לשלטון לגיטימי, שואבת מהתשתיות ומהרבדים העמוקים ביותר של התאולוגיה הקוקיקסטית:

“רצון העם” כפי שהוא מתבטא בהתנהלותו הפוליטית מייצג גם את הרצון הפנימי של עם ישראל לחזור אל האלוהים וגם את רצון האל, החותר להגשים את עצמו בעולם החומרי.

ביום הבחירות לכנסת נוהג היה הרב צבי-יהודה קוק זצ”ל ללכת לקלפי לבוש בבגדי שבת כולו התלהבות ושמחה. כאשר שאלוהו, על מה זה, פתח והסביר:

“אמנם כן, התקיימו בחירות בישראל בפזורות שונות מאז ומעולם (ראה בתשובתו של הרב בראדי). אך אין להשוותן עם הבחירות לכנסת, כי הבחירות לקהילות ישראל נועדו לארגן את ענייניהם הפנימיים של בני העיר, אך הבחירות לכנסת ישראל, ממלכתיות הן ומבטאות את ריבונותו של העם בארצו. הבוחר היהודי בישראל ממלא את חלקו במצוות יישוב הארץ, הכוללת לפי תפיסת הרמב”ן, גם הקמת ממשל וביצורו. וכבר פסק אאמו”ר [= אדוני אבי מורי, קרי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק]: “…כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון ממלכתי, על פי דעת הכלל… ודאי עומד הוא במקום מלך, לעניין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל” (משפט כהן, עמ’ של”ח). במשך אלפי שנות גלות נשללו מאתנו כל סממני ממלכתיות ועצמאות, והנה זיכנו ה’ במדינה וחייבנו במצוותיה, האין לקיימן מתוך שמחה של מצווה ותחושה של הודיה?!”