לרגע אחד השבוע, התאחד הציבור הישראלי, על מנת לחלוק כבוד אחרון לשר, לעיתונאי, לפורץ הדרך ובראש ובראשונה לאדם אהוב, אורי אורבך ז”ל. לצד הישגיו המרשימים כפרלמנטר, השאיר אורבך אחריו יצירה כתובה ענפה שיש בה עומק וקריצה בעת ובעונה אחת. אנו בחרנו, מתוך מגוון האפשרויות, להנציח את זכרו באמצעות שיר זה הלקוח מספרו ‘אסור להפוך תנין בשבת׳

יש מוצא
איש אחד נפל לתוך בור עמוק
“הצילו!”, “הושיעו!” הוא החל לצעוק.
אחר-כך התחיל להתפלל ולהתפלל,
אמר “תחנון” ו”שמע ישראל”,
קרא מהספר פרקי תהילים,
נדר נדרים ולחש פסוקים.
ובסוף, כשלא ראה שום מוצא
פשוט טיפס על הסולם
ויצא

בכתיבה המופנית כלפי ילדים ומבוגרים בעת ובעונה אחת, מציג אורבך את משנת חייו: לקיחת אחריות אישית על מנת לצאת מבור עמוק לפעולה במרחב הציבורי. כמו דמותו של ‘שרוליק’ בקריקטורות של דוש, כך הכיפה, השפם והחיוך של אורבך עשויים לייצג את דמותו של המפד”לניק הוותיק והטוב. ועדיין, מבלי להסס, מטיל אורבך את מלוא אחריות הפעולה על כתפי האדם עצמו ולא על ישועת השמים.

נראה, כי את אחת הקריאות הראשונות של אורבך ליציאה מן הבור, ניתן לראות בטור שכתב לפני כמעט שלושים שנה, תחת הכותרת ‘הטובים לתקשורת’. בטור מתייחס אורבך לפינוי ימית, לבילוי בנואיבה, ללהקת הדיירסטרייטס… מה שאכן נטוע בשיח אנכרוניסטי. כך גם קריאתו החלוצית:

ולכן בלי בושה, אני מעז לקרוא לך,

צעיר בוגר ישיבה תיכונית,

לנסות להתקבל לגלי צה”ל.

תהיה אמנם ג’ובניק,

אבל השפעתך על הנעשה בארץ תהיה לא פחות ואולי גם יותר,

מהצנחן ומהח”ירניק סגול הכומתה.

אני יוצא מתוך הנחה שאם יבואו לבחינות קבלה 50-100 בחורים (ובחורות!) צעירים דתיים ומוכשרים, שניים-שלושה יצליחו להשתרבב.

אז נואיבה וימית כבר לא איתנו, אבל מיטב בחורי ובחורות המגזר הדתי כבר הגיעו למיונים לגלי צה”ל, השתרבבו פנימה, ומלמדים בכך על מגמה רחבה יותר של השמעת קול אחר בתקשורת הישראלית. זו קריאת הכיוון הראשונה של אורי אורבך, שחזתה תהליכים מהפכניים עוד טרם הנצתם. קריאות כיוון לא פחות חשובות של אורבך הן המלחמה על חופש הביטוי מבלי לוותר על הגבלתו משחצה את הקווים, הביקורת המופנית כלפי פנים וכלפי חוץ מבלי לוותר על כבוד האדם והשימוש בהומור על מנת למתן את הדיון אך מבלי לוותר על עומק הדברים.

גם אנו ביסודות מרכינים ראש לזכרו של אחד ממנהיגיה האחראים (והמחויכים) של הציונות הדתית.

יהי זכרו ברוך.

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/676/841.html