יחסה של החברה החרדית לציונות לדורותיה נע בין שני קטבים, שביניהם ניתן למקם קבוצות שונות בחברה זו. הקוטב האחד הוא שלילת הרעיון המרכזי של הציונות – הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל טרום ביאת המשיח. עמדה זו מבססת את טיעוניה על משנת שלוש השבועות, המובאת במסכת כתובות. ביטוי רדיקלי לתפיסה זו מצוי באמרתו של האדמו”ר מסטמר, הרב יואל טייטלבוים המציין שאף אם יהיו כל חברי הממשלה יראים ושלמים, אין לנו לתת יד לדבר זה.
הקוטב האחר אינו שולל את רעיון ההתאגדות הלאומית של העם היהודי בארצו טרום ביאת משיח. התנגדותו לתנועה הציונית נובעת מהפן הפרקטי של נושאי הדגל של תנועה זו. לאמור: אילו היו מנהיגי התנועה הציונית וקברניטי המדינה אנשי תורה ומצוות (“שלומי אמוני ישראל”), ומטרתם היתה הקמת מדינה יהודית שהתורה היא נר לרגליה אזי היו תומכים ברעיון זה. עמדה זו מאופיינת בסיפור על אחד מגדולי ישראל ששאלוהו מדוע אינו מצטרף לתנועת ביל”ו, ותשובתו היתה: אם היו מוסיפים לתנועתם “בית יעקב לכו ונלכה” את המשך הפסוק: “באור ה'” – הייתי מצטרף.
כשאנו באים לבחון את יחסו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל לתנועה הציונית ולמדינת ישראל, יש לבדוק תחילה היכן למקם את עמדתו בין שני קטבים אלו. הרב עובדיה הוא בראש ובראשונה איש הלכה, ותשובה שנתן לאחר מלחמת יום הכיפורים מלמדת על עמדתו ההלכתית והרעיונית ביחס למדינת ישראל.
את עמדתו בנושא זה מציג הרב בשו”ת יביע אומר בסגנון שאינו מצוי בספרי שאלות ותשובות שמתוקף סוגתם הייחודית מבוססים על שאלות שהופנו לפוסק:
“עמדתי ואתבונן אם יש לומר הלל בברכה ביום ה’ באייר, שהוקבע ליום חג העצמאות של מדינת ישראל בארץ ישראל, או לא”, לאמור: זו התלבטות שעורר הרב בעצמו.
עיון בתשובה מגלה שהרב אינו מתייחס כלל לטיעון האידיאולוגי, המבוסס על שלוש השבועות. לדידו הסוגיא ההלכתית מצויה בקוטב השני – הוא הקוטב הנוגע לשמירת התורה והמצוות במדינת ישראל. השאלה שמציב הרב נוגעת בכמה מישורים, שכל אחד מהם מצריך דיון נרחב, ואילו כאן נביא אותם מתומצתים בקצרה:
מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה: הרב מביא את הדעות הרואות בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה, ותגובתו: “מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה.”
מצבה המדיני והצבאי של המדינה. הנימוק שבו משתמש הרב לכך שאין לומר הלל גם על הניצחון הצבאי נובע כמובן מהאופן בו הוא קורא את המציאות: “ואף כאן הרי מנהיגי צבאות ערב, למרות התבוסות והמפלות שנחלו, עודם מאיימים השכם והערב לצאת למלחמה נגדנו. ומנפנפים בחרבותיהם ובקשתותיהם, חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו, מלחמת הקוממיות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, והאחרון הכביד מלחמת יום הכפורים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. ועודנו תכלינה עינינו אל ישועת ישראל האמתית ע”י צור ישראל וגואלו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, לולא ה’ שהיה לנו אזי חיים בלעונו.”
המצב הרוחני של עם ישראל השוכן במדינת ישראל. בין שיקוליו של הרב לאי אמירת ההלל בברכה הוא המצב הרוחני במדינה. “ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא-דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, וכדרשת חז”ל בחגיגה (יד) ובעקבות משיחא חוצפא ישגא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, נערים פני זקנים ילבינו וכו’ (סוטה מט:), הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפיים שנות גלותינו, והרי כ’ הרמב”ם (בפ”ט מה’ תשובה ה”ב): לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.”
מכל הנ”ל מגיע הרב למסקנה: “ומכיון שאין כאן אלא אתחלתא דגאולה, ואינה גאולה שלמה לכל עם ישראל, לכן אין לתקן לומר הלל גמור בתוך התפלה אפי’ בלי ברכה.”
למרות נימה שלילית זו, יש לדייק בדברי הרב שאין כאן אלא אתחלתא דגאולה, לאמור: זו התחלת הגאולה. הרב האריך בנושא האתחלתא, בדרשתו במצרים בשבת זכור, שנת תש”ט. בסופה של התשובה הרב מתאר את הפן החיובי של המדינה:
“ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ”ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ובירושלמי (פ”ו דנדרים סוף ה”ח), אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ. ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם ע”פ תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה’, וכאמור: כי לא תשכח מפי זרעו. ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס: הנה ימים באים נאם ה’ והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה’ (וע’ שבת קלח:). ואנו תפלה שהשי”ת יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ועכ”פ הואיל וכאן נמצא וכאן היה רק התחלה טובה, מש”ה אין חיוב לומר הלל בברכה.”
עמדה אמביוולנטית זו של הרב מוצאת את ביטויה בפסק הסופי שלו, שנראה לכאורה כפשרה, והוא שאין לומר הלל אפילו ללא ברכה במסגרת התפילה, ומאידך גיסא אומר הרב: “ומ”מ נלע”ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י”ח אין למחות בידם.”
אם כך, נסכם: הרב עובדיה יוסף התחבט בשאלה מהו מעמדה של מדינת ישראל והאם יש לקרוא הלל בברכה ביום העצמאות. הוא מציג גישה אמביוולנטית: מחד – מדינת ישראל היא נס לעם היהודי ומשמשת כמקום הצלה לעם היהודי וכמקום תורה, כמובא בוידאו משנת תשס”ט. מאידך – יש צרות מבית ומחוץ. מבית – פרנסי המדינה אינם הולכים בדרך תורה ומצוות, ומחוץ – אויבינו קמים עלינו לכלותנו. כיוון שכך, פוסק הרב עובדיה, אין לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות, ויחד עם זאת אין למחות ביד האומרים הלל, כי יש להם על מה לסמוך.
פסיקה זו משקפת את ההתחבטות הפנימית שחש הרב עובדיה יוסף ביחסו למדינה. ברור הוא שאין לשייך אותו לתפיסה החרדית הקלאסית, לא בעניין “שלוש השבועות” ולא בעניין ניכור והתנגדות למדינה.
