מאמר מתוך ידיעון ‘בדרך אל העיר’- יום ירושלים תשע”ז
מנין שואבת ירושלים את מעמדה? האם מן השגרה בה מתקיימים בעיר זה לצד זה משרדי הממשלה ואתרי תיירות היסטוריים, האם מתרבות יום א’ של החיילים והשבעת הצנחנים בכותל, מילדים ההולכים בבוקר לבית הספר ומ’מלך החלבה’ המציע את מרכולתו בשוק מחנה יהודה, ובעיקר מכל הקסם הזה שחובר להיסטוריה ארוכת שנים ונוטע את העיר בליבם של יהודי הארץ והעולם? או שמא מחוק יסוד ירושלים, מהתביעה להעביר את שגרירות ארה”ב לירושלים, מ’ריקוד הדגלים’ של בני הציונות הדתית החוצה את הרובע המוסלמי ומהזכות לבנות בירושלים מבלי שכל דיון בוועדת התכנון העירונית יהפוך לאירוע בסדר גודל בינ”ל?
יום ירושלים משובץ, יחד עם שאר המועדים הישראלים, בחודש אייר. לצדו בלוח השנה, שוכנים ל”ג בעומר מחד, וחג השבועות מאידך. ל”ג בעומר, בו רבבות רבבות פוקדים את קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, ונוטלים חלק בהילולה הגדולה המכנסת אליה את כולם, את מי ששומר מצוות ואת מי שאינם, את מי שנמנים על פשוטי העם ואת מי שנמנים על מכובדיו, את מי שבאו לטעום פעם אחת מן החוויה ההמונית, ואת מי שפוקדים את ההר ומצפים לראות ישועות בזכות הצדיק הטמון בו. מן העבר השני, בליל שבועות נהרות אדם מתקבצים ללימוד לילי, ולקראת בוקר שוטפים את רחובות ירושלים, ופניהם אל הכותל לתפילת החג, המכנסת יחד את לומדי תיקון ליל שבועות, הבאים מבתי מדרש שונים ומעולמות מגוונים, אך כולם שותפים לאהבת התורה.
- האם לא כך היינו רוצים לראות את יום ירושלים?
- האם לא ראוי ליום שמציין את איחוד העיר, תיאורה של המשנה במסכת ביכורים (פרק ג’ משניות ב-ג):
“…כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר.
ולא היו נכנסין לבתים.
ולמשכים היה הממונה אומר: “קומו ונעלה ציון אל ה’ א-להינו!”…
הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים.
וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: “אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום?”
לצערנו, לא כך הם פני הדברים בחגיגות לציון שנת החמישים לאיחוד העיר, אירועים הנעים בין ממלכתיות חגיגית ובין טקסים אלטרנטיביים, וכוללים דיונים אודות מעמדה המדיני של העיר, המתקיימים מעל במות שונות ובהקשרים שונים.
אז מה באמת חושבים הישראלים על ירושלים המאוחדת, העיר שחוברה לה יחדיו? על פי סקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 79% מאזרחי ישראל היהודים סבורים, שחשוב שירושלים תישאר תחת ריבונות יהודית.[1] בהתאמה, התגובות להחלטת אונסק”ו (מאי 2017), השוללת את תקפותו של חוק איחוד העיר, מלמדות, כי ההכרה ב’ירושלים כבירתנו הנצחית’ חוצה עמדות ומגזרים. השאלות המתבקשות הן: כיצד ומדוע הפכו חגיגות יום ירושלים לנחלתם הכמעט בלעדית של בני הציונות הדתית, ומדוע כל כך קשה לנו להתאחד ולציין יחד את יום ירושלים? אנחנו רוצים להציג לצדן של שאלות אלה, שאלה נוספת, מרתקת לא פחות בעינינו: האם חגיגות יום ירושלים, בהן בא לידי ביטוי הצורך לשוב ולהכריז על ריבונותה של ישראל בשני חלקי העיר, מחלישות את מעמדה של ירושלים או מחזקות אותה? אם רוב הישראלים אכן סבורים שזו הבירה הראויה לעם היושב בציון, האם תיקוף סברה זאת בשלל חוקים וטקסים מחליש או מחזק את הריבונות הישראלית בעיר? במילים אחרות, מנין שואבת ירושלים את מעמדה? האם מן השגרה בה מתקיימים בעיר זה לצד זה משרדי הממשלה ואתרי תיירות היסטוריים, האם מתרבות יום א’ של החיילים והשבעת הצנחנים בכותל, מילדים ההולכים בבוקר לבית הספר ומ ‘מלך החלבה’ המציע את מרכולתו בשוק מחנה יהודה, ובעיקר מכל הקסם הזה שחובר להיסטוריה ארוכת שנים ונוטע את העיר בליבם של יהודי הארץ והעולם? או שמא מחוק יסוד ירושלים, מהתביעה להעביר את שגרירות ארה”ב לירושלים, מ’ריקוד הדגלים’ של בני הציונות הדתית החוצה את הרובע המוסלמי ומהזכות לבנות בירושלים מבלי שכל דיון בוועדת התכנון העירונית יהפוך לאירוע בסדר גודל בינ”ל?
האם החיבור בין משמעותו של יום ירושלים ובין הפולמוס המדיני אודות מעמדה מחזק את מחליש את ירושלים? אנחנו בוחרים להשאיר את השאלה הזו כדילמה המונחת לפתחכם, הקוראים, כך אנו נכנסים לידיעון וכך, כפי הנראה, אף נצא ממנו.
[1] תוצאות סקר המדיניות שערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
