מאמר מתוך ידיעון שבועות- טבע ותרבות
את המאמר אתו סיימנו את הפרק הקודם חותם ד”ר שלמה פישר בתהייה: “בדברינו הצבענו על הדמיון המבני בין המערכת התורנית והמערכת הדמוקרטית באשר למעבר בין טבע לתרבות. אך כעת עלינו לשאול, מה היחס בין מערכות אלו, האם “תרבות של תורה” ו”תרבות של דמוקרטיה” תומכות האחת בשנייה, או חיות במתח זו עם זו. שאלה זו בישראל היהודית והדמוקרטית היא מן השאלות המכריעות בקיומנו”, בשאלה זו נבקש להעמיק בפרק זה.
מהרגע הראשון היה ברור למבשרי הציונות (האידיאולוגית והמעשית גם יחד) כי הקמת מדינת ישראל אין תפקידה רק כ”מקלט בטוח לעם היהודי” וכפי שהצהיר ראש הממשלה דוד בן-גוריון מדינת ישראל
“תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”
(מתוך מגילת העצמאות). לאורך כל שנות קיומה שקדה מדינת ישראל לא רק על ביסוס שלטונה ועוצמתה הצבאית והביטחונית אלא גם על יצירת תרבות יהודית וישראלית חדשה המבקשת לפעול לאור ציוויו של הראי”ה קוק “הישן יתחדש והחדש יתקדש”.
את התהליך שעברה מדינת ישראל ממצב של ‘מקלט מדיני’ למדינה עם תרבות וחזון ניתן להדגים במעבר שבין פסח ויום העצמאות, דרך יום ירושלים אל חג השבועות. פסח מבטא את יצירת העם הראשונית, האפשרות של משפחה מורחבת להפוך ללאום ולרוש לעצמו הגרה עצמית וזהות לאומית. יום העצמאות מביא לידי ביטוי את ההוקרה על עצם היותה של המדינה כמדינה ריבונית לעם היהודי, חבל ארץ אליו שאפו אבות האומה ואנחנו זוכים לחיות בה. יום ירושלים לעומת זאת מבטא מדרגה נוספת, מדרגה רוחנית יותר המבקשת להביא לידי ביטוי את החיבור הרוחני של העם לארצו, את ירושלים כסמל ולא רק כטריטוריה.
[בנקודה זו חשוב לציין כי בשנים האחרונות אנחנו עדים לציון יום ירושלים בעיקר ע”י הציבור הדתי לאומי ואם כנים אנחנו ומבקשים לומר שירושלים מבטאת עולם תרבותי ורוחני השייך לכלל האומה ראוי כי ניתן את הדעת גם על האתגר של חיבור יום ירושלים לאוכלוסיות נוספות ורחבות יותר בחברה הישראלית]
את התחושות האלו היטיב לבטא הרב משה צבי נריה בנאום שנשא בר”ח סיון תשכ”ז בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים (מובא בספר מועדי הראי”ה):
“בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה- תמיהה: מדוע לא נתן הקב”ה את ירושלים בידינו אז, בתש”ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו? התשובה לכך רמוזה בסוד שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שמחברת ישראל זה לזה (ירושלמי ב”ק פ”ז ה”ז), ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי: ‘לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך- לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד’ (זבחים,קי”ד,ב). אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו ‘שניים אוחזין’ בירושלים, וכל אחד היה אומר ‘כולה שלי’. ירושלים הייתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת… ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד- צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!”.
לפיכך, יום ירושלים מבטא את תחילתה של יצירת התרבות היהודית-ישראלית בכך שהביא לידי ביטוי את ההתאגדות של כל חלקי העם. כפי שראינו, תחילתה של כל תרבות מונחת ביצירת קהילה בעלת רצונות ושאיפות משותפים שלתוכם ניתן לצקת את המשמעות, התוכן והחזון.
אלא שכאן לא נגמרת המלאכה. כפי שכבר למדנו, התרבות טומנת בחובה את השאיפה לשלמות. לכל קבוצת אנשים יש את עולם הערכים אשר מוביל אותה בבניית אותה מציאות מושלמת אליה היא שואפת, בעולם היהודי אותו עולם מגיע לידי ביטוי בתורה ובחזון הנביאים. אי אפשר לנתק את העם היהודי מהקשר שלו לתורה בדיוק כמו שלא ניתן לנתק את הקשר שלו למדינת ישראל וגם למי שאינו רואה את הקשר הזה קשה להתעלם מהחיבור שנוצר במאה האחרונה בין העם היהודי למדינת היהודים ולתרבות שנוצרה בה בעקבות החיבור הזה.
חג שבועות מבקש להשלים את התמונה. מצד אחד, חג חקלאי וטבעי שמחזיר אותנו אל החיבור של האדם ‘למצבו הטבעי’ ומעמיד את זהותו האנושית והכללית המשותפת לכלל האנושות. אבל לשבועות יש גם צד שני “כחג מתן תורה”, חג שמבקש להעמיד קומה רוחנית ומוסרית על גבי הקומה ‘הטבעית’. חג שבועות משלים את התהליך שהחל ביציאת מצרים ובפסח, תהליך שהעמיד במרכז את הקשר שלנו לטבע דרך החיבור לקהילה ולעם ועד ליצירת תרבות יהודית חדשה.
אמנם הדברים הבאים אינם בהכרח “מבוססי יהדות” אבל בהחלט ניתן לראות שאת החיבור שבין הטבע ובין היצירה החדשה אותה אנחנו מבקשים ליצור בעולם היטיב לבטא א.ד גורדון
(חשבוננו עם עצמנו, בתוך: האומה והעבודה, ירושלים : הספריה הציונית, תשי”ז , עמ’ 373):
“אנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, המסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ומה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו. ים אחד גדול לאין סוף של חיים, יש של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם. פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלוא נימה בשל אחרים.”
אותה שותפות ביצירה באה לידי ביטוי גם בעולם היהודי. הרב לורד יונתן זקס מסביר כי להבדיל מהברית האוניברסלית שכרת אלוהים עם כל בני האדם, הברית הפרטית שנכרתה עם העם היהודי היא הדדית:
“ה’ קורא לנו, ואנחנו נענים. ה’ מתחיל את המלאכה, ואנחנו נקראים להשלימה”
(שיג ושיח ויקרא, עמ’ 47).
בהמשך דבריו מחבר הרב את השותפות ביצירה גם לעולם הטבע:
“אלוהים ברא את הטבע הגשמי: הטבע שהמדע מתאר. אבל הוא מבקש מאיתנו להיות איתו לבוראים-שותפים של טבע האדם. האדמו”ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, שאל למי אמר אלוהים בבריאת העולם בגוף ראשון רבים ‘נעשה אדם בצלמנו’, והשיב שאלוהים אמר זאת לאדם עצמו. הוא אמר לאדם: הבה נעשה יחד, אתה ואני, את האדם – כלומר נשכלל את טבעו”
(שיג ושיח ויקרא, עמ’ 48)
ועכשיו האתגר הוא שלנו, כאן במדינת ישראל לאחר מעל 70 שנות כינונה:
מהי הקומה הבאה שאנחנו מבקשים לבנות?
על גבי הבניין הטבעי והתרבותי שכבר בנינו ובנו בשבילנו הדורות הקודמים, איזו תרבות יהודית אנחנו מבקשים לעצמנו ולדורות הבאים?
האתגר הזה הוא השותפות שלנו בבריאה, ביצירה של עולם טוב יותר. השותפות הזו כמובן מציפה סביבה מתחים רבים בין זרמים ותפיסות עולם המחזיקים תמונת ייעוד שונה למדינתנו וחלק מהאתגר היא היכולת למצוא את הרצון ואת האפשרות לנהל את הוויכוח ולבנות יחד את קומת התרבות.