מאמר מתוך ידיעון- ישראל ויהדות התפוצות

שבוע לאחר מלחמת ששת הימים הגיע ליאונרד פיין, עיתונאי וסופר יהודי אמריקני, לתל-אביב. “אז כבר שמענו ברדיו שיר חדש, ‘ירושלים של זהב” מספר פיין “אבל היה קשה להבין את המילים ברדיו”. לכן ניגשו פיין וחבריו לחנות מוסיקה באלנבי, בה יכלו לרכוש את גיליון התווים של השיר, ופרצו בבכי לנוכח המילים. גם בשנות התשעים, שעה שפיין התראיין לתכנית התיעודית ‘התקומה’, הוא נזכר בימי האופוריה ושב ודמע: “קטונתי מצעיר בנייך, וכל השאר.[1] מה שמדהים הוא שליאונרד פיין היה מחלוצי הביקורת היהודית כלפי מדיניות ישראל, והחתים עשרות מעמיתיו על עצומה ציבורית המוקיעה את התנהלות ישראל בלבנון. מברק תמיכה ששלחו פיין וחבריו למפגיני ‘שלום עכשיו’ התגלגלה חיש מהר לידיהם של עורכי הניו-יורק טיימס והפכה לכותרת הראשית בעיתון יום א’: “האומץ של 37 יהודים אמריקניים”. מדוע אומץ? כי גילוי דעת זה נגד את הלך הרוח של הקהילה היהודית ועורר ביקורת נוקבת כלפי מי שיצא בגלוי נגד מדינת העם היהודי. פיין בוכה ויורה, ואנחנו בישראל מתקשים להבין זאת, הלנו אתם או לצרינו? מתברר כי התמונה איננה שחור לבן, והמציאות כרגיל מורכבת.

שנות הקמת המדינה זיכו את קיבוץ הגלויות היהודי באהדה גורפת בקרב יהודי התפוצות, ובראש ובראשונה, בקרב יהודי ארה”ב. כמו דמות הלקוחה מאולפני דיסני, ישראל הייתה מדומיינת יותר מאשר מציאותית, מושא כיסופים והתגלמות געגועי הדורות כולם. עם השנים והאתגרים שבאו יחד איתן התנפצה הבועה הזאת. שוב ושוב נדרשת ישראל ‘של מטה’ להכריע בסוגיות הנתונות במחלוקת, והכרעותיה אינן מעוררות תמיד אהדה בעולם היהודי שמעבר לים. ‘מדיניות הממשלה מביאה למשבר חמור עם יהדות התפוצות’, קוראים קולות מן העבר האחד של המתרס הפוליטי. ‘רק מי שחי כאן, ומוכן לשאת בעול, בעל זכות להביע עמדה בכל הנוגע לשאלות הרות הגורל שלנו’ עונים קולות מן העבר השני. היכן מסתיימת הריבונות של מדינת ישראל ומתחילה האחריות של “מדינת היהודים”? הנה שתי דוגמאות לשאלות שהתשובה עליהם עשויה להיות מורכבת:

· ישראל תעשה הכל:

מדיניות הביטחון של מדינת ישראל מלווה לא פעם בהצהרות המתחייבות להגן בכל מחיר על תושביה. מה קורה כאשר מדיניות זו מייצרת איום עבור יהודי התפוצות? דוגמה מובהקת לכך היא חיסול עבאס מוסאווי, מנהיג החיזבאללה, בשנת 1992. בתגובה, הוציא הג’יהאד האסלאמי לפועל שני פיגועי ענק בארגנטינה: בבניין השגרירות הישראלית בבואנוס איירס ומאוחר יותר בבניין הקהילה היהודית. למעלה מ100 אנשים נהרגו בפיגועים אלה. לימים, אמר אלי שגיא, מי שכיהן כראש אמ”ן באותם ימים את הדברים הבאים: “לא הייתה לי מודעות מספקת למידת התגובה האפשרית בארגנטינה, דבר שהיה מביא, מן הסתם, למחשבה נוספת על ההחלטה לצאת למבצע”. הפיגועים בארגנטינה הם דוגמאות קצה המצביעות על הקשר בין החלטות הקשורות לביטחוננו כאן ובין גורלם של היהודים בתפוצות, ודווקא משום שהם דוגמאות קצה הם מציגים את הדילמה במלוא חריפותה: מדינת ישראל קבלה על עצמה לדאוג לביטחונם של יהודים ברחבי העולם, אולם עד כמה היא צריכה להכניס שיקולים אלה שעה שהיא קובעת את מדיניות הביטחון שלה עצמה?

· תיקון עולם:

לצד היהדות ההלכתית מתקיימים בארץ מודלים נוספים דוגמת תפיסת היהדות כתרבות או תפיסת היהדות כלאומיות. בארה”ב, מקבלת היהדות ביטוי מסוג שונה. כאן נתפסת היהדות כנקודת הארכימדס עליה נשענת השקפת עולמם הערכית. השייכות היהודית משמעה חתירה לקידום ערכים הקשורים לתיקון עולם: מאבקים למען זכויות הפרט, למען צדק חברתי ולמען שוויון – מגדרי, גזעי או דתי. רעיון תיקון העולם הוא מאבני היסוד של היהדות הליברלית בארה”ב ולעיתים הוא עומד בסתירה למדיניותה של ישראל בנושאים שונים. אחת הסוגיות הנמצאת על סדר יומן של שתי הקהילות והיחסים ביניהן הוא מדיניותה של ישראל בכל הקשור למסתננים. יהדות ארה”ב, החיה במדינה בה התקיימה הפרדה על בסיס גזע, והמייחסת חשיבות למצוות הרבות הקשורות ליחס הראוי לגר, מתקשה לקבל את החלטות ממשלת ישראל. מנגד, ככל מדינה ריבונית אחרת, אף לישראל הזכות להחליט למי מותר לבוא בשעריה, בייחוד כאשר מדובר בגלים גדולים של מהגרים בלתי חוקיים המאיימים על רווחת התושבים בארץ. שתי העמדות אינן מקריות ולפיכך אינן מתייחסות באופן ספציפי לסוגיית המסתננים בלבד. העמדות המנוגדות נובעות מקהילות החיות בהקשרים שונים לחלוטין, האחת כמיעוט ליברלי, השנייה כחברת הרוב הלאומי הנתבעת לקבל הכרעות במצבי דילמה לא פשוטים.

לשתי דוגמאות אלה מצטרפות אחרות, דוגמת מתווה הכותל או אישור גיורים שלא נעשו על בסיס הפסיקה האורתודוקסית. כדרכן של דילמות, משני צדיי המתרס ניצבים טיעונים הגיוניים הנשענים על השקפות עולם ערכיות. כיצד יש לנהוג? מחקר שנערך במכון למדיניות העם היהודי[2] מלמד כי יהודים בתפוצות מצפים להקשבה והתחשבות בעמדותיהם בכל הקשור לדת ומדינה אך מכבדים את זכותה של ישראל לקבל החלטות הנוגעות לביטחון ולמדיניות חוץ. מתוך הבנה כי ישראל היא הבית הלאומי של כל העם היהודי, גם בארץ ישנה הסכמה כי יש להתחשב בקול היהודי בחוצה לארץ בסוגיות הקשורות לדת או לערכים יהודיים, אך מנגד, עומדת לנו הזכות לניהול עצמאי של סוגיות הקשורות לישראל כמדינה ריבונית: חוץ וביטחון בעיקר. החלוקה בין דת ומדינה לחוץ וביטחון עושה אמנם סדר אך איננה עומדת תמיד במבחן המציאות. לעיתים הסוגיות מעורבבות. כך למשל, חוק השבות גורם לכך שלהכרה בגיור שנעשה בחו”ל (סוגיה יהודית) ישנה השלכה על הזכאות לקבל אזרחות ישראלית (סוגיה מדינית-אזרחית). זאת ועוד, חלוקה זו איננה בהכרח לוקחת בחשבון את הלחצים הפוליטיים, ההכרעה של מקבלי ההחלטות בארץ לנוכח צרכים שונים או מתנגשים, הביקורת הבינל”א על מדיניות ישראל וכן הלאה. מה ניתן להציע כאן: שיח בונה, המודע להקשרים השונים של חיים בישראל ובתפוצה, הקשוב לצרכיה של כל אחת מן הקהילות והמעניק לצרכים אלה משקל בדיון בנושאים שונים שעל הפרק.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=Vzhl814xZnc

[2] 70 שנה ליחסי ישראל והתפוצות: הדור הבא. http://jppi.org.il/new/he/article/70-years/#.Wul-_KQmDIV