האם להשתמש במונח יהדות הגולה או יהדות התפוצות, או הפזורה?

מאז שיבת ציון קיים מתח בין תפיסתם העצמית של בני הגולה ויושבי ארץ ישראל. בדרך כלל, בני ארץ ישראל רואים את הארץ וירושלים כמרכז היחיד והמשמעותי של עם ישראל, את יושבי הארץ כעילית האומה ואת הנשארים בגולה כנחשלים מאחור, או אפילו חוטאים, העתידים לתת את הדין על כך שהם מתמהמהים מלעלות לארץ, עד כדי צפיית כיליונה של הגולה כליל והתכנסות של כל העם לארץ בהקדם האפשרי. בקוטב השני עומדת גישה “בבלית”, המחשיבה את הייחוס והמסורת העתיקה, המשתמרת דווקא אצל יושבי הגולה, מזלזלת בנחיתותם התרבותית של יושבי הארץ, רואה ערך בקיומה של הגלות בבחינת “בבלה יובאו ושמה יהיו”, ומוכנה להכיר בעליונותה של ארץ ישראל וחשיבות יושביה כלב האומה, רק לעתיד לבוא, לכשיבוא משיח צדקנו, ייבנה בית המקדש ותיכון הסנהדרין בירושלים.
השאלה אינה תלויה רק בשאלות אמוניות ורוחניות, אלא גם במציאות ההיסטורית. אינה דומה ארץ ישראל בימי העלייה הראשונית של זרובבל לזו של ממלכת החשמונאים, אי אפשר לדון בכפיפה אחת במעמדה של בבל בימי השיא של תקופת הגאונים, עם מעמדה של צפת בעת פריחתה במאה ה – 16. ארץ ישראל בימיהם של רב שרירא ורב האי גאון לא העמידה דמות שהייתה יכולה לערער על הנהגת הגאונים, ואילו בצפת הקטנה של המאה – 16 הייתה התרחשות רוחנית שאין דומה לה, שהולידה את השולחן ערוך, קבלת הרמ”ק והאריז”ל, ורבים אחרים שעיצבו את פניה של התורה וההנהגה היהודית בארץ ובעולם לדורם ולדורות.

כמו בתחומים רבים אחרים הדור האחרון מציב בפני עם ישראל אתגרים, שלא נודעו מעולם, גם בנושא יחסי ישראל והעולם היהודי, אתגרים מעשיים בגולה, של התמודדות עם שואה פיזית ודיכוי רוחני-תרבותי, ואתגרים מעשיים בארץ ישראל, ביטחוניים, כלכליים וחברתיים. מן העבר השני עם ישראל חווה גם פריחה שלא נודעה כמותה בארץ ישראל מאז ימי בית ראשון, וכנגדה אפשרות לחיים של שלווה ושקט, התערות והשתלבות בחברה הנוכרית בגולה, שלא נתאפשרה עד הופעתן של הדמוקרטיות הליברליות המודרניות במערב. אלו ואלו הביאו את עם ישראל בדור האחרון לשיאים שלא היה דוגמתם. עושר רוחני ותרבותי עצום גם בארץ ישראל וגם בחלק מן התפוצות, כנגד תהליך כאוב של התבוללות, חילון ובערות, בגולה ובארץ. בתוך כך, מתעצמים גם הספקות והמחלוקות בדבר היחסים הרצויים בין יושבי ארץ ישראל ליהודים שמחוצה לה.

אין בידינו פתרונות פשוטים לספקות ולאתגרים של הדור האחרון, אין תרופות פלא לקשיים ולאיומים, אלו הנגרמים בשל צרה ומצוקה, ואלו הנגרמים דווקא על ידי רווח והצלחה. עם זאת, קיימים שני עקרונות בסיסיים שאמורים לעמוד בבסיס כל דיון המתקיים ברחבי העולם היהודי, ועקרונות אלו מנחים גם את ‘יסודות’ בשיח על הנושא הזה. הערך האחד הוא דרך ארץ שקדמה לתורה. השיח חייב להתנהל מתוך כבוד הדדי, הבנת הקשיים והאתגרים של כל צד, בנחת וביישוב הדעת. הערך השני הוא החובה לעסוק בנושא זה, כמו בכל סוגיה שעומדת על הפרק, מן התלמוד ועד המשפחה, מן הקהילה ועד העם, ברצינות ובהעמקה. שליפת ציטוטים מן המקורות או אנלוגיות היסטוריות בלתי בדוקות, אינה מועילה לדיון אלא מרדדת אותו, אינה מקדמת מציאת פתרונות אלא מעצימה מחלוקות ומעוררת איבה. אנו במכללת הרצוג בכלל וב’יסודות’ בפרט רואים את תפקידנו להוסיף דעת ולהרחיב אופקים, לקדם שיח המבוסס על למידה, העמקה, סובלנות וכבוד הדדי.