אחת הסוגיות העיקריות המעסיקות את עולם ההגות היהודית לדורותיו היא סוגיית היחס בין ישראל לעמים. נושא זה משמעותי לא רק בהיבטים ההלכתיים והפילוסופיים שלו אלא גם במשמעותו החינוכית בעיצוב השקפת הנוער הדתי לאומי, במיוחד על רקע מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים במדינת ישראל.

הקב”ה בחר בעם ישראל כעם סגולה. עובדה זו מתבטאת בפסוקים רבים בתורה ובנביאים:
“כי עם קדוש אתה לה’ אלוקיך ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה” (דברים, ז’ ו’).
הסיבה לבחירת עם ישראל נתונה במחלוקת בין גדולי ישראל. המהר”ל כתב:
“ה’ יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים… כי הבחירה בהם מצד עצמה וזו בחירה כללית”
(מהר”ל, נצח ישראל, פרק י”א).

לעומת זאת לפי הרמב”ם:
“שבתורה הזאת הבדלנו הבורא משאר בני העולם… בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא” (רמב”ם, איגרת תימן).

לבחירת עם ישראל כעם סגולה ועם נבחר, יש משמעות חינוכית חשובה, שראוי להעמיק בה במסגרת מוסדות החינוך הדתי ומערכת הלימודים. בספר בראשית (א’, כ”ח) אנו קוראים:
“ויברא את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”.

בפרקי אבות אנו קוראים:
“חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם… חביבין ישראל שנקראו בנים למקום” (אבות, ג’ י”ד).
לעומת זאת, בברכות התורה אנו מברכים: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.

מהי משמעות בחירתו של עם ישראל והגדרתו כעם סגולה, ביחס לעמים האחרים שכולם נבראו בצלם אלוקים?

שתי שיטות יסודיות נוכל למצוא בנושא זה אצל גדולי ישראל.
הראשונה היא השקפתו של ר’ יהודה הלוי. על פי דבריו עם ישראל נבדל מהעמים האחרים הבדלה מהותית, ולכן רק אל עם ישראל מתגלה הקב”ה “שהם בשורשם וטבעיהם מן הסגולה” (כוזרי, עמ’ כ”ז- כ”ט).
השיטה השנייה היא שיטתו של הרמב”ם. לפי הרמב”ם כל אדם יכול לבחור אם להיות צדיק או רשע:
“כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו” (רמב”ם, הל’ שמיטה ויובל, י”ג, י”ב- “י”ג).

לאור הנ”ל נראה שלפי הרמב”ם הנבואה איננה נחלתו הבלעדית של עם ישראל והקב”ה מאפשר לכל אדם להתנבא אם יתקדם במדרגתו הרוחנית וטהרתו.

אם נעיין בסוגיות התלמוד נגלה התייחסות רבת גוונים לאומות העולם. מחד גיסא, נמצא בעיקר את דברי ר’ שמעון בר יוחאי, המתייחס לכאורה באופן שלילי אל הגויים. לדוגמא:
“קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באוהל… אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם” (מסכת יבמות דף ס”א).
דוגמא נוספת: “ר’ שמעון בר יוחאי אומר והלא בידוע שעשו שונא ליעקב” (ספרי, במדבר ס”ט).
התבטאות נוספת הם דברי הרמב”ם: “וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל יהרג. והמקבל אותם נקרא גר תושב” (רמב”ם, הל’ מלכים, פרק ח’).

לאור ציטוטים אלו נשאלת השאלה כיצד יתמודדו המחנכים עם הציטוטים הנ”ל במסגרת התהליך החינוכי בבתי הספר בחמ”ד, במיוחד נוכח שאלות התלמידים והתלמידות האם זו אכן התייחסות היהדות אל אומות העולם? נראה לעניות דעתי כי ניתן להתמודד עם שאלות אלו בשני מסלולים. המסלול האחד הוא הרחבת והעמקת הפרשנות לציטוטים המדוברים. לדוגמה: הגדרת עם ישראל כאדם היא הגדרה נקודתית לענייני טומאה וטהרה, והפקעת שם אדם מהגויים כדי להקל בדין טומאה.

המסלול השני הוא הצגת דברי חז”ל מהם ניתן ללמוד יחס מכבד ואנושי אל הגויים. לדוגמה:
“הרואה חכם מחכמי אומות העולם אומר: ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו” (מסכת ברכות).
או דברי הרמב”ם: “אפילו הגויים ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם” (הל’ מלכים, פרק ח’).
כמו כן ראוי לעיין עם התלמידים בדברי הראי”ה קוק שאינם מותירים ספק מהו היחס הבסיסי הנדרש.
דוגמאות לדבריו: “אני אוהב את הכל. איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני בכל מעמקי בתפארת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה” (ערפילי טוהר, כ”ב).
“למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים… כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה” (אורות הקודש, חלק ד’, עמ’ ת”ר).
“אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה” (אורות, קמ”ט).

לסיום נצטט את מכתבו של הרב צבי יהודה קוק (לנתיבות ישראל, ב’, עמ’ רמ”ד) לצוות ההנהלה והמורים של אחד מבתי הספר בירושלים, לאחר ששמע על התנכלות תלמידים לערבים ופגיעה בכבודם:
“ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם פעמים ופעם פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי רחוב… נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני… מציאות העובדה הזו שהכאיבתני והעליבתני מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתירה ומיוחדת… גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה, וגם מצד הערך המעשי, היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים”.

[1] המאמר מתבסס, בין השאר, על החוברת “אתה בחרתנו”, הוצאת נאמני תורה ועבודה תשע”ב. תודתי נתונה לכותב, ידידי הרב ד”ר דוד זזון.