הרב יעקב אריאל דן בשאלה זו ובנוסף לדיון ההלכתי הוא מעלה טיעון רעיוני משמעותי מדוע יש לחוג גם את החג הדתי ביחד עם שאר מרכיביו של החג ואלה דבריו:

ויכול הטוען לטעון שהוא הדין ביום העצמאות, העקירה … ליום ה’, לא נועדה אלא לטקסים ממלכתיים שיש חשש שיחללו בהם שבת, מה שאין כן הלל והודאה שאין בהם חשש לחילול שבת יש להשאירם בזמנם. זה אינו, שהרי כל הלכות יום העצמאות אינן אלא הלל והודאה. ואילו שאר הטקסים והחגיגות אינם מהלכות היום. אילו היינו מחלקים בין הלכות היום לטקסים נמצינו מחלקים בין הצד ה”דתי” של יום העצמאות שנשאר בזמנו לבין הצד “הטקסי” שלו, שהוקדם ליום אחר. בזה יש סכנה כפולה:

א. כל התקנה של הקדמת יום העצמאות עלולה להתערער, כי יתברר שהרבנות שדרשה את הקדמת היום נשארה לחוג את חלקה “הדתי” בשבת, ואילו הציבור הרחב – שלא הוא שדרש הקדמה זו, ואולי אין היא נוחה לו, ורק אולץ להקדים את החגיגות בגלל לחצה של הרבנות – דווקא הוא צריך לחוג את היום שלא בזמנו.

ב. ההפרדה בין הציבור הדתי והציבור הכללי בחגיגת היום יש בה פתח להפרדה בין הדת והמדינה, דבר הסותר את כל עיצומו של יום העצמאות עפ”י תפיסתנו הדתית. עבורנו המדינה היא מושג בעל משמעות דתית, שבה הריבונות הכלל-ישראלית הוקמה בארץ-ישראל. ואע”פ שלצערנו אין בה עדין גילוי מלא של תורת ישראל, היא הנותנת, רק שותפות מלאה בהשגת הריבונות הזאת ובפיתוחה יכולה להבטיח את הגברת השפעתה של התורה על חיי המדינה. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה נוהג להדגיש בשנה, בה חל יום העצמאות בשבת או בערב שבת והוקדם ליום ה’, שעובדה זו גופא שיום העצמאות הוקדם רשמית ליום ה’ כדי למנוע חילול שבת היא קידוש ה’ של המדינה לעיני כל העמים. ואם כן גם חובת ההלל וההודאה צריכה להיות ביום ה’. [תחומין ח עמ’ 60 – 61]

דברים אלו של הרב אריאל חשובים מאוד לאופן בו אנו תופסים את יחסנו למדינה. גם אם אנו מסתייגים מדברים רבים שהמדינה עושה, גם אם ליבנו דואב על חילולי השבת, על היחס לארץ ישראל, על מכירת חזיר בראש חוצות ועוד, ראוי להבין שבסופו של דבר איננו יכולים להתבדל ולהסתגר בתוך הציבור שלנו. הדרך היחידה לקיים את מדינת ישראל, וגם להשפיע על דמותה מהבחינה הדתית תלויה בכך שזו תהיה מדינה של כלל ישראל. שומה עלינו לנסות ולהשפיע על דמותה של המדינה אבל מתוך שיח עִם עם ישראל כולו.