“שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים”
במילים אלו של המשוררת פניה ברגשטיין טמונה כוחה של המסורת, ביכולת שלה להישאר עמוק בתוך נפש האדם ובתוכה להצמיח דברים חדשים. אך כמו בכל שתילה של זרע אנחנו לא באמת יודעים האם נצליח להצמיח משהו זהה למה שהיה כאן בעבר או שיצמח כאן משהו חדש.
יצחק אבינו מבקש במעשיו לשמר את מעשי אביו, “וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו” אבל למרות זאת עבדיו/תלמידיו חופרים בשמו בארות חדשים. והגילויים החדשים מעוררים התנגדות מצד אחד אך גם גילוי של מקורות מים חדשים עד שיצחק בעצמו מודה ש“עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ”.
ואת האתגר הזה אנחנו נושאים על כתפינו גם היום במדינת ישראל. השאלה שמלווה אותנו כמעט בכל סוגיה היא איך אפשר להתחדש, לחדש ולגלות בעולם דברים חדשים ועדיין להישאר מחוברים עמוק לשורשי המסורת ולדרכם של אבותינו ואמותינו שבנו לפנינו. איך אפשר לגלות בארות ישנות אבל גם לחפור בארות חדשות ושיצאו מהן מים חיים.
הפעם נישאר עם מחשבות על האתגר.
