קשה לדבר על יחסה של היהדות לגזענות.
הבחנה על בסיס קבוצתי היא תופעה עתיקה מאוד, אולם רעיון הגזענות, קרי ההבחנה על בסיס קטגוריות גזעיות, היא תופעה צעירה בתולדות האנושות והתחילה במאה השמונה עשרה. אלא שמאז שנכנסה הגזענות לעולם הרעיונות של בני האדם, ועל אף הרעות החולות, שלא לומר הקטסטרופות, שהיא הולידה, קשה מאוד למגר את הנטיות הגזעניות ואת הפעולות הבאות בעקבותיהן.[1]
מה בכל זאת ניתן לדלות בהקשר זה מעולם התוכן היהודי?
פסוקי התורה מצווים על יחס לדורות כלפי עמים שונים בעקבות התנהגותם כלפי בני ישראל:

כך החובה למחות את זכר עמלק:
“זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱל-ֹהִים וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.” (דברים כה, יז-יט).

וכן האיסור להינשא לבני עמון ומואב:
“לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה’ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’ עַד-עוֹלָם עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם—לְקַלְלֶךָּ” (דברים כ”ג ד-ה).

לעניינו, נבקש לראות בפסוקים אלה דוגמה ליחס כלפי אוכלוסיית אנשים שלמה המשתייכת למוצא אתני מסוים. עוד ניתן להוסיף כי על אף שישנה הנמקה לתביעה למחות את בני עמלק או לא להינשא לבני עמון ומואב, הרי שהציווי שניתן לדורות הופך להיות בלתי ענייני לאחר שנים רבות.
מן הבחינה הזאת הגדרתו של גורדון אולפורט לגזענות עשויה להיות תקפה:
תחושות או יחס עוינים כלפי אנשים אך ורק על בסיס השתייכותם לקבוצה מסוימת, קבוצה לה מיוחסות איכויות מעוררות התנגדות.[2]

כיצד התמודדה הפרשנות היהודית עם ציווי זה, המבקש לקבע דפוסי התנהגות גורפים כלפי קבוצות שלמות על בסיס השתייכותן האתנית?

כאן ניתן למצוא שתי אסטרטגיות שונות המרוקנות את הציווי מהקשרו האתני – מבלי כמובן לבטלו כליל:
· מעמלק הממשי לעמלק הסמלי:
אותו עמלק, אשר מלחמה לה’ בו מדור דור, אינו עוד מושג גזעני, ואינו סימון אתני …אלא הוא אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנב נחלשים מדור דור.
(נחמה לייבוביץ’ עיונים בספר דברים)

הנדבך הראשון בהתנתקות מ’המושג הגזעני’ כדבריה של נחמה לייבוביץ’ הוא העתקת התייחסות הפסוק מעמלק לכלל בני האדם הנוהגים באופן בלתי ראוי. מעבר מהתייחסות לעם ספציפי, להתייחסות להתנהגות של בני אדם שונים..

הנדבך השני מתקדם צעד נוסף ורואה ב’עמלק’ סמל לרע שיש לעקרו מן העולם:
עמלק איננו אך ורק כינויו של אותו אדם או עם שתקף את ישראל בצאתו ממצרים, אלא ‘עמלק’ שעל מחייתו מצווים ישראל, הוא סמל הרשעה והעוולה, שהן אותה ‘עמלקיות’ שהתורה מכנה בהקדמה ל’פרשת עמלק’ בסדרה זו “כי תועבת ה’ א-לוהיך כל עושה אלה כל עושה עול” דברים כ”ה ט”ו (ישעיהו לייבוביץ’, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ’ 877)

· ביטול הקטגוריות הלאומיות העתיקות:
“בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש.
אמר להם מה אני לבא בקהל?
אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל.
אמר לו ר’ יהושע מותר אתה לבא בקהל.
אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר (דברי הימים ב’ כ”ג י”ט) “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'”
אמר לו ר’ יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י’ י”ג) “ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים” וכל דפריש מרובא פריש.
אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר (ירמיהו מט, ו ( “ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'” וכבר שבו.
אמר לו ר’ יהושע והלא כבר נאמר (עמוס ט, יד ) “ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו” מיד התירוהו לבא בקהל. (ברכות כ”ח ע”א).

הגמרא מביאה את המשא ומתן בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע כבסיס להיתר הניתן לגר ממוצא עמוני ‘לבוא בקהל’ – קרי להינשא לבת ישראל. ההנחה היא שסנחריב, מלך אשור שהגלה עמים רבים כחלק ממדיניות אימפריאלית, ביטל את החלוקה לעמים כפי שהייתה מוכרת בעולם העתיק. הנחה זו משמשת כבסיס להלכות רבות המבטלות דה-פקטו את איסורי הנישואין החלים על בני מוצא זה או אחר, ובהקשר לנושא בו אנו אוחזים, ההגליה ההמונית מבטלת את היכולת לתבוע התנהגות כוללת כלפי בני עמון ומואב.
ראינו כי לפסוקי התורה, המתייחסים לקבוצות ממוצא אתני מסוים, ניתנה פרשנות המאפשרת התנתקות מהיבטים גזעניים לכאורה שיכלו לשמש כפרשנות לפסוקים אלה. עוד נוסיף כי אמנם קשים גרים לישראל כספחת, ועדיין שערי הגיור פתוחים לכל הרוצה לבוא בשערי היהדות ללא שום הבחנה העומדת בזיקה למוצא זה או אחר. ולבסוף נציין כי מכלל לאו אתה שומע הן:
המוצא הגזעי איננו כלי בארגז הכלים של הפוסק. אין זה אומר שלא נעשות קריאות גזעניות בשמה של ההלכה, אולם אלה בוודאי אינן מייצגות את כלל הפוסקים, גורפות ביקורת מתוך העולם המסורתי וההלכתי, וזרות להשקפת עולמו של המיינסטרים היהודי.[3]

[1] יהודה שנהב ויוסי יונה, ‘גזענות מהי?’, גזענות בישראל עמ’ 13.
[2] גורדון אלפורט 1897-1967 היה פסיכולוג אמריקני. ספרו העוסק בגזענות התפרסם בראשית שנות החמישים, תורגם לשפות רבות, נחשב כאבן דרך משמעותית בכל הקשור לגזענות ומשמש עד היום כספר היסוד בשדה המחקר העוסק ביחסים בין קבוצתיים.
[3] ראו למשל התייחסות ל’מכתב הרבנים’ באתר יסודות