אחת לכמה זמן מתפרסמות תמונות המתעדות את חייהם של שבטים נידחים – מאפריקה, אסיה או סיביר, כאלה שיד הזמן לא נגעה בהם, המתנהלים על פי דפוסים עצמאיים המנותקים מהדופק המהיר שמכתיב המערב והשינויים שהוא מחולל. תמונות אלה מושכות את העין ואת הלב כי הן מגלמות סיפור קצה שאיננו יכול להתקיים במציאות הכפר הגלובאלי, שכולנו חלק ממנו בין אם נרצה ובין אם לא. יתר הקהילות, שמרניות ככל שתהיינה, אינן יכולות להתכחש לכניסתם של רעיונות ודפוסי התנהגות מן החוץ פנימה. זהו אף טבעה של היהדות, שמראשיתה, היתה ערה מאוד להלכי הרוח בעולם הסובב אותה, קיימה איתם משא ומתן, דחתה או אימצה את חלקם, ועשתה התאמות לאחרים במטרה לשלבם בתוך השיח הפנימי. לאור כל זאת ניתן לשאול אילו כלים מעמידה התרבות הדמוקרטית בה אנו חברים, על מנת לקדם מנהיגות בקרב מיעוטים – ומה מתוך אלה יכול לשמש אותנו בדיון אודות נשים המבקשות לקחת חלק בהובלה הדתית?

1. תת ייצוג ומכסות:

נתחיל מהסוף. ההנחה היא שמחוץ לעולם הדתי – המחויב לפסיקת ההלכה, קל יותר לנשים. הן יכולות להפוך למדעניות מובילות, למשפטניות, לרופאות, לנואמת בחסד או לפובליציסטיות. אלא שהדינמיקה הפנים-הלכתית משפיעה על נשים דתיות גם כלפי חוץ. בכתבה שכותרתה “הטובות לפוליטיקה: לנפץ את תקרת הזכוכית” (יוני 2019) שואל שלומי גולדברג את השאלה הבאה: “בואו נשחק רגע ב-‘נדמה לי’: נסו לדמיין את איילת שקד לא כחילונית משכונת בבלי בתל אביב אלא כאישה דתייה מפתח תקוה. האם היא הייתה יכולה להוביל את רשימת מפלגת הימין?”[1] – טענתו של הכותב היא שלנשים דתיות אתגרים רבים יותר מאלה העומדים בפניהן של נשים שאינן שומרות מצוות, איילת שקד לדוגמה, ואלה מקשים עליהן לחדור לשורות הפוליטיקה והייצוג המפלגתי. כאן בדיוק נכנסות המכסות למגרש הפוליטי.

המכסות באות להבטיח את ייצוגו של מיעוט במוסדות שונים, לדוגמה בית המשפט העליון, מוסדות להשכלה גבוהה וכמובן הפרלמנט. בפוליטיקה העולמית, החל משנות התשעים של המאה הקודמת, הפכו המכסות המבטיחות מקום ריאלי לנשים לשכיחות מאוד ויש להן מופעים מסוגים שונים. בישראל, המכסות קיימות כעת באופן וולונטרי מבלי שהן מתקיימות כחובה החלה על כלל המפלגות – אולם לא מעט מהן מבקשות לשריין את מקומן של נשים ברשימה, כך גם ‘הבית היהודי’ המבטיחה מזה עשור כי בכל אחת מהחמישיות הראשונות יישמר מקום לאישה.

תמונת הראי של המכסות היא תת הייצוג – חוסר הלימה בין החלק היחסי של קבוצה באוכלוסייה ובין הפלח שהיא מקבלת בעמדות כוח והובלה. האם נשים סובלות מתת ייצוג במוקדי ההשפעה בחברה הדתית? הנה ציטוט מתוך טור דעה שפרסמה
מיכל טיקוצי’נסקי הטוענת “לא הוזמנתי לכנס רבנים – ואסתדר בלעדיו”:[2]

…בסופו של דבר, כשמארגנים כנס גדול שבבסיסו יומרה לכנס תחת קורת גג אחת את כלל רבני הציונות הדתית ואין מזמינים לשם את הרבניות – אני נזכרת שלמרות האתגרים המייאשים לפעמים, צריך להסתכל נכוחה ולומר את האמת: יזמינו או לא יזמינו, איננה השאלה. השאלה היא כמה מאמץ הושקע כדי להתעלם מכל זה.[3]

אי אפשר לעשות העתק הדבק משיטת המכסות הפוליטית הבאה לתקן את העוול שבתת הייצוג, להבטחת מקומן של נשים בכנסי רבנים או בפורומים הלכתיים כאלה ואחרים.[4] לשינויים בעולם הדתי דינמיקה משל עצמם, שיקולי דעת ומקורות סמכות שאינם זהים לאלה הקיימים בתרבות הדמוקרטית. ובכל זאת, ניתן לשאול מה קידם את שיטת המכסות בפוליטיקה העולמית והמקומית ולברר מה יכול לסייע אף בעניין מנהיגותן של נשים דתיות? הנה מספר תשובות אפשריות:[5]

• פעילות של נשים שיש להן השפעה בתוך הארגונים ומחוצה להם.
• תרבות פוליטית המכירה בגישה שוויונית כלפי נשים – וגם כלפי קבוצות מיעוט נוספות.
• לחצים חיצוניים, במקרה של מכסות פרלמנטריות ניתן להתייחס ללחץ בין-לאומי, ובמקרים של ‘מכסות’ דתיות ניתן לחשוב על רגולציה או הקצאת משאבים ממשלתית ומשפטית.

דוגמה מוצלחת במיוחד לייצור מכסות עבור נשים הוא הוראת היועמ”ש שנשים תאכלסנה שליש מהכיסאות במועצות הדתיות. החלטת האינסטנציה המשפטית לא צמחה יש מאין – אלא באה כמענה למאבק אזרחי לייצוג נשי במוסדות אלו, וכעת האתגר הוא לגייס נשים ולהכשירן לתפקיד זה. רוצות/ים לדעת עוד? היכנסו ללינקים הבאים:

“עכשיו תורך להצטרף למועצה הדתית”

נשים במועצות הדתיות: עושים סדר עם בן כספית

2. סטריאוטיפים ומהותנות:

סוד גלוי הוא שלקבוצות מיעוט – מספרי או סוציולוגי – מודבקים סטריאוטיפים, אלה מפרנסים את הופעות הסטנד-אפ ומשמשים כלחם חוקם של קריקטוריסטים, אבל גם יושבים כנטל כבד על כתפיה של כל חברה שיש בה רוב ומיעוט, ובוודאי מייצרים חסמים, גלויים וסמויים, בדרך של בני ובנות המיעוט לצמרת.

התבוננות בקריקטורה הבאה, שהתפרסמה לאחר הפריימריז במפלגת העבודה[6] מדגימה היטב את השימוש בכל הסטריאוטיפים האפשריים: שטיפת כלים, רכילות ותככנות נשית, כדי לתאר את יחסי הכוחות בתוך המפלגה. הסטריאוטיפ נשען על דעה קדומה, ומכאן הדימוי השלילי שיש לו. אולם, אם נשוב ונתבונן בקריקטורה נראה שהיוצר, שלמה כהן, מינף את הסטראוטיפ על מנת לייצר טענה. מפלגת העבודה מחזיקה בעברה את גולדה מאיר, ראשת הממשלה היחידה במדינת ישראל – עד כה. מאיר הרבתה לארח גורמים בכירים דווקא במטבח ביתה, ולנהל משם את המדינה. האם גבר היה נוהג כך? סביר להניח שלא. נראה, שיצירתו של כהן, מחזיקה בחבל משני קצותיו. מחד, הסטראוטיפ, השלילי, מאידך, אותן תכונות נשיות שסייעו לגולדה מאיר לקדם את ענייני הציבור. נוכל לקרוא לתכונות אלה בשם” מהותנות נשית.

המהותנות היא בת משפחה, קרובה או שמא רחוקה, של הסטראוטיפ, המחזיקה אף היא בתפקיד מוביל בשיח אודות מיעוטים. זו, מייחסת תכונות ראשוניות ובלתי משתנות לגורמים שונים, ביניהם גברים, נשים וכמובן קבוצות מיעוט. פה העסק נהיה מעניין: האם ייחוס תכונות ‘נשיות’ למנהיגות הוא סטריאוטיפ שלילי או מהותנות העשויה להיות חיובית? לדיון בנשים ש’נגעו בשמים’ והגיעו לפסגה: הילארי קלינטון, מרגרט תאצ’ר ותרזה מיי, לחצו כאן.

במאמר הדן בדפוסי מנהיגות נשיים ודפוסי מנהיגות גבריים מבחינה ד”ר חנה קהת בין מודל הפירמידה ההירארכי הגברי, למודל הרשת הנשי – שיש בו מוקדים שונים של שלטון המשתפים פעולה זה עם זה:

בעבר המנהיג היה סמכותי ונוקשה…..רוח הזמן מציבה כיום את האינדיבידואל, את ההגשמה העצמית ואת ההזדהות האישית כערכים מועדפים, כמו גם את השוויון הדמוקרטי ואת הביקורת התרבותית, שמטבעה מערערת את המבנה המסורתי-ההירארכי ואת מבנה התרבות של שיח, שותפות ודיאלוג. הדבר חוזר ומאשש את הטענה, שהעידן שלנו דורש יותר מנהיגות “נשית” ממנהיגות “גברית”.[7]

הנחתה של קהת היא שלנשים תכונות ייחודיות להן, המאפשרות דפוס רענן ושונה של מנהיגות, שיש בו תקוה ליחסים אחרים בתוך החברה כולה. ניתוח דומה קיים במאמרו של הרב שג”ר “רואים את הקולות למדנות נשית ו’קול נשי’ בלימוד תורה”.[8] כמעט בלתי אפשרי לצמצם את מאמרו רחב היריעה של הרב שג”ר לשורות בודדות, אבל בכל זאת ניתן לדלות מתוך כתיבתו את תורף דבריו. ראשית, הרב איננו מבקש לדון באופני לימוד מהותניים של נשים וגברים, אלא מבקש להתבונן במסורת הלימוד הגברית – הדבקה בפלפול ובלמדנות, ובאפשרות לפיתוח של אופני לימוד חדשים, נשיים, הקשובים יותר לרוחו הנשית של התלמוד, או בלשונו “השיח המקורי של הגמרא”, שהינו נשי באופיו.[9] לכן, לטענתו:

ההקשר הרוחני של התביעה לשוויון האישה בתחום לימוד תורה, הוא כשלעצמו יוצר חלופה של לימוד שונה…לימוד כזה לא יפגע בחן הנשי. להיפך, נראה שהוא רק יתרום לו ויוסיף לו ממד עמוק ויהודי יותר. במידה שנשים תתמדנה במגמה זו, היא עשויה בעתיד לחלחל, כמובן תוך התאמה נדרשת, גם לישיבות עצמן.[10]

כך, מבקש הרב שג”ר להצביע על אופני לימוד חדשים של נשים, שלא זו בלבד שהם משקפים את נטיותיהן האינטלקטואליות והרוחניות, אלא פותחים צוהר עבור התקווה המבורכת של שינוי דפוסי הלימוד הגבריים.

לסיכום הדברים – חשיבה אודות מיעוטים מתאפיינת בצדדים סטראוטיפיים, אך גם בייחוס תכונות מהותניות. תכונות אלה אינן בהכרח שליליות, להיפך, הן נוטלות את העוקץ מהחשיבה הסטראוטיפית והופכות את הקערה על פיה תוך הצבעה על היתרונות שבאותן תכונות נשיות. לענייננו – היתרונות שלהן כמנהיגות וכלומדות תורה.

[1] https://katzr.net/9caf23

[2] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5255565,00.html

[3] הכוונה היא להתעלמות ממפעל הלמדנות של נשים.

[4] מן הראוי לציין שישנם גופים בהם יושבות נשים כשוות זכויות, דוגמת פורום תקנה או ארגון צהר.

[5] הגורמים לשינוי לקוחים ממחקר מדיניות שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה: ייצוג נשים בפוליטיקה ישראל במבט השוואתי, אוגוסט 2013 עמ’ 98-101.

[6] הקריקטורה מתפרסמת באישורם ובאדיבותם של היוצר שלמה כהן ושל מערכת

[7] חנה קהת, סדר נשים, ארץ אחרת , 11: תשס”ב 2002, עמ’ 60-65.

[8] הרב שג”ר, ‘רואים את הקולות למדנות נשית ו’קול נשי’ בלימוד תורה’, מסכת חוברת ה’ תשס”ו עמ’ 45-68.

[9] “לא פעם נשמעים דיבורים על אודות ‘הקול הנשי בלימוד תורה’. לדעתי, הבעייתיות בלימוד תורה לנשים בימינו היא בכך שלימוד זה אינו אלא חיקוי של הקול הגברי…”

[10] הרב שג”ר.